"יש לך עיניים מסתכלות" מישהי אמרה לי פעם. לא הבנתי אז מה
הכוונה בדבר אבל במבט לאחור היא צדקה.
'עיניים מסתכלות', תהיתי לי. מה ז"א? מה היא מנסה להגיד? הרי
כמעט כל זוג עיניים מסתכלות.
עכשיו כשאני יודעת קצת יותר על עצמי אני יכולה להבין למה היא
התכוונה. עיניים מסתכלות.
מאז שהייתי בגן הייתי יושבת בצד ומביטה במי שמסביבי. הייתי
מופנמת מעט. טוב לא מעט, הרבה. אף פעם לא הייתי בתמונה, זאת
אומרת שמעולם לא הצלחתי להיכנס למסגרת הזו שנקראת 'נורמל'.
אבל כך אני מניחה שהפכתי ל'מסתכלת', אפשרתי לעצמי להאמין לרגע
שאם אני לא בתמונה - אולי אני זו שמביטה בה.
אבל זה היה אז, כשהייתי צעירה יותר (ואין להניח שאני מבוגרת
כן? יש לא מעט עצים ביער שהיו פה הרבה לפני) ועכשיו אני יותר
מוחצנת, יש לי יותר ביטחון והצלחתי להשתלב בתמונה ה'נורמלית'
שאליה כל כך כמהתי. אבל פה ושם נותרו עוד הרסיסים של
ה'מסתכלת' ואנשים מעירים לי "מה את בוהה?". אף פעם לא הייתה
לי תשובה ממשית לשאלה הזו, אולי אצליח לנסח במעורפל את הסיבה
אבל לעולם לא יבינו מה באמת עובר לי בראש כשאני 'מסתכלת'. רק
לאנשים שקרובים אלי באמת אני מעזה לנסות להסביר את זה. פעם
האמנתי בגלגול נשמות (היום אני כבר לא כל כך נאיבית) והנחתי
שאולי אני נשמה חדשה על פני הארץ ולכן אני עסוקה בלהתפעל מהכל
רוב הזמן. היום אני כבר מבינה שזו תופעת לוואי מהמופנמות שלי
כילדה ושאני רק מנסה לתפוס כמה שיותר רגעים ויזואלים שאפשר.
וזה נכון, אני לא מבינה את אלה שמתביישים מדי לבחון את העולם
תו לתו. אמנם לעיתים זה נחשב חצוף אבל בעיניי זו מחמאה מקסימה
- העובדה שמישהו מתפעל ורוצה לראות יותר ממני גורמת לי לתחושה
משמעותית.
אז לסיכום אפשר לומר שבאמת יש לי 'עיניים מסתכלות', להרבה יש,
ובעיניי (המסתכלות) אין מתנה יותר גדולה מלרצות לראות יותר.