מה רציתי לעשות לך, ילדה יפה שלי...
היינו פעם קרובים, קרובים מאוד. חשבתי פעם שזהו, מצאתי אחרי
שנים של חיפושים נואשים עוד בריאה משונה כמוני.
יצור מוזר ונדיר שנקשר מהר, אוהב, נותן בלי לחסוך, מעדיף טובת
אחרים על טובתו ותמיד שם כשנדרש. חשבתי שמצאתי עוד חריגה,
טעיתי.
היום אני יודע שלא היינו דומים מעולם. לא התחלנו כדומים, ולא
סיימנו כדומים.
הייתי מהאנשים התמימים האלה, שלמרות אכזבות חוזרות ונשנות,
מאמינים בכנות מחליאה, שבבסיס מעבר להצגה והשוויץ כל האנשים
טובים.
את שינית את זה, את שינית אותי. כשסיימת איתי כבר לא הייתי אחד
כזה.
הבנתי אותך מאוחר מדי. למדתי על בשרי, שכמו שאת אוהבת, ככה את
שונאת.
כשאהבת אותי, אהבת מכל הלב, קרנת בכל פעם שעינינו נפגשו.
הגאווה שלך גרמה לחלל בו הייתה פעם אהבה, להתמלא ברגש השני
החביב עליך ביותר, שנאה. כזאת כמו שרק את יודעת להרגיש.
כשנאת אותי, שנאת מכל הלב, שילחת בי מאות מסמרים חלודים ושברי
זכוכית חדים בכל פעם שעינינו נפגשו.
אני לא אייפה את האמת, היה לי כל חלק בפירוק שלנו כמו לך, אבל
אל מול השנאה שראיתי בעיניים שלך, לא היה לי מענה.
למרות שניסית להפוך את הקיום היום יומי שלי לסיוט מתמשך, למרות
שניסית לגרום לי לחוש אובדן כואב, למרות שניסית להרחיק ממני
חברים, ולמרות שניסית למחוק אותי, לא שנאתי אותך.
מתוך יצר נאלח ומתרפס חיפשתי סיבה. קיוויתי למצוא הגיון
בהתנהגות שלך. אני נגעל מעצמי כשאני נזכר ששאלתי את עצמי שוב
ושוב "מה עשיתי לא בסדר?".
היום, המצב אחר.
לקחת ממני את שארית האדם שהייתי, לקחת את החיוך שלי.
החיוך ששימש לי מפלט, שהחזיק אותי שפוי ומנותק.
לא נותר מאותו חיוך אלא שריד אנכרוניסטי דהוי, מעיין מזכרת
מעלה אבק מתקופה שאיננה.
אמנם את לא אחראית לבדך לשינוי שהיה בי, אבל ללא ספק, חלקך
בחתימת הפרק ההוא של חיי גדול.
למרות שלא הצלחת לסכסך, למרות שלא הצלחת לבודד, למרות שלא
הצלחת לפגוע, למרות שלא הצלחת למחוק, ניצחת. לימדת אותי
לשנוא.
כללי הטקס מחייבים כעת שאברך אותך, ברכותיי אם כן.
מה רציתי לעשות לך ילדה יפה שלי...
רציתי לכלוא אותך במגדל שן גבוה ומבודד, ממנו לא תשמעי ציוץ
ציפורים, ממנו לא תראי שמיים כחולים, עננים, וכוכבים, ממנו לא
תראי זריחות ושקיעות, וממנו לא תוכלי לחוות עוד פרידות.
רציתי לנטוש אותך שם כדי לחזור יום אחד, ולמצוא אותך במגדל,
בחדר לבן ומרופד, בוהה בתקרה, קשורה בכותונת, וכפותה.
רציתיי לבוא יום אחד, ולמצוא את יופייך דהוי ואת רוחך שבורה.

רציתי כל כך שתסבלי ילדה יפה שלי, על מה שגרמת לי לאבד.