אין, פשוט אין תחושה טובה יותר מלרדת על מישהו חלש ממך ולגרום
לאנשים לצחוק עליו. איזו תחושת כוח משכרת! אנחנו מכירים את זה
כבר מבית הספר היסודי, חלקנו מהצד הכיפי וחלקנו מהצד שרצה
למות. גם בחיינו הבוגרים אנו נוהגים לרדת על החברים שלנו
בצחוק. יש לנו כינויים, סטריאוטיפים ועוד כל מיני שטויות
בארסנל. כיף גם לעבוד על אנשים, להגיד להם שהוודקה זה מים
ולראות איך הפנים שלהם מתעוותות. אבל אי אפשר ללכת רחוק מדי -
זה גם לא חברי וגם לא אפשרי. בנאדם נורמלי יבין די מהר
שצוחקים עליו ויפרוש. הוו! כאן מגיע הרעיון המהפכני החדש שלי:
כל מה שצריך זה חבר אחד בחבר'ה שסובל מפיגור שכלי או תסמונת
דאוון. איך משיגים? הולכים לכמה מפגשים של אקי"ם ומתחברים עם
אחד. אפשר לדבר איתו על תחביבים משותפים כמו הזלת ריר או
ספירה עד שלוש. אחר כך, כשאתם כבר החברים הכי טובים בעולם,
אפשר להזמין אותו למפגשים של החבר'ה כשעושים על האש או רואים
משחק של מכבי ולרדת עליו בלי הפסקה. נגיד הוא ישאל "כמה כמה?"
בקול המצחיק שלו (שזה עוד יתרון), ואתם תגידו לו "אנחנו
מובילים בחצי מיליון נקודות" - והוא יאמין, ואז כולכם תוכלו
לצחוק בטירוף. וכל היופי זה שהוא גם יצחק איתכם, ולא יעלב כמו
בנאדם אינטליגנטי, הוא הרי מפגר מדי בשביל להבין שיורדים
עליו. ככה אין את בעיית המצפון שעלולה להתעורר עם חברים מנת
משכל בתחום הנורמלי.
אגב, בשביל להנות מהחבר החדש שלכם, אתם אפילו לא צריכים חוש
הומור מפותח. עם חבר מפגר אתם יכולים להשתמש בבדיחות דביליות
כמו "חפש אותי בשירותים, תראה אם אני שם" וזה יעבוד. אין, זה
אדיר. כל חבורה צריכה כזה קורקי. אם אתם לא עושים את זה אתם
סתם מפגרים. כאילו, "מפגרים" בסלנג, לא הבעיה השכלית.