כמה זמן שכבר לא חייכתי חיוך גדול ורחב שכזה
חיוך של הקלה, חיוך שגרם לי להיות כל כך שמח
וראיתי גם אותו מחייך אלי בחזרה בדיוק באותו
חיוך וידעתי שגם הוא כל כך שמח ! והעיניים שלו נצצו
וכל שהפריד בינינו הייתה הזכוכית ששמשה כמעין חוצץ
שאם היא הייתה נשברת כל האושר של העולם היה בורח.
ונשארתי שם והבטתי בו ונזכרתי איך הוא היה פעם
ושפעם נורא אהבתי אותו ... שתמיד ראיתי בו מישהו
עד לאחרונה שהוא נהיה מסור לבגרויות המטופשות שלו
ואין לו כבר זמן לדברים לא חשובים כמותי .
אבל הפעם ברגע הזמן הנצחי הזה היה לו זמן לא רק למטרות
שבוזבזו בדרך היה לו זמן לעמוד מולי בלי פחד , ועוד עם
חיוך רחב. ולפני שהלכתי, לקחתי נשימה עמוקה והוא אומנם
החיוך נעלם אבל גם הוא לקח נשימה עמוקה, ואני התמתחתי
והוא בדיוק כמוני , וחשבתי לעצמי שרק הוא יודע מי אני.
ויום אחד אולי גם אני אדע, ואם לא אז תמיד אוכל לשאול
אותו ... את האיש מהמראה.