הילדים יצאו להפסקה. דני, יוסי ומיכל הלכו למגלשה. קובי ורותי
התחילו לעשות עוגות בארגז החול.
חדווה התיישבה עם מזל, הסייעת. שתיהן שתו מהקפה. מדי פעם
הסתכלה על אורי.
- יש משהו מוזר איתו.
- עם מי?
חדווה עשתה לעברו תנועה קלה עם הראש.
- מה? דווקא ילד נורא נחמד. שקט.
- כן, שקט. שמת לב שהוא לא משחק עם אף אחד?
- נכון, את צודקת. לא שמתי לב. מה אומרת על זה אמא שלו?
- שום דבר. בעצם רק פעם אחת נפגשנו. היא...
ענבל נחבטה בקרקע אחרי שנפלה ממתקן הטיפוס והחלה לבכות. מזל
ניגשה אליה.
בינתיים קובי זרק חול על רותי והיא החזירה לו. גיא הלך לחדווה
בגלל שעשה פיפי במכנסיים. היא לקחה אותו פנימה להחליף בגדים.
מיכל באה בוכה.
- מה קרה? שאלה חדווה.
דני קילל אותי.
חדווה נאנחה.
- תחכי לי פה.
אחרי שגמרה להחליף לגיא את הבגדים חדווה חזרה ולקחה את הקפה
שהשאירה.
- ענבל בסדר?
- כן, שום דבר לא קרה.
- ראית את מיכל?
- כן, היא כבר עשתה עם דני שולם.
- שקט היום.
- כן, מה זה שקט.
שתיהן צחקו.
- אז מה התחלת לומר על האמא של אורי?
- מה אמרתי? אה, כן. אשה נחמדה. אמרה שהוא אוהב לקרוא.
- לקרוא?
- כן.
- הוא רק בן 5!
- אני יודעת. אבל עובדה. היא אמרה שהוא גם אוהב חיות. באמת הוא
מסתובב הרבה ליד הכלוב של האוגרים...טלי, אני לא רוצה לראות
יותר דבר כזה! אצלנו בגן לא מתנהגים ככה!
- נשמע ילד חכם.
חדווה הנהנה ושתתה קצת מהקפה. מזל הוציאה קופסת סיגריות,
הוציאה אחת והגישה את הקופסא לחדווה.
- לא, תודה.
- מה הפסקת?
- כן, משבוע שעבר.
- מה שלום הבן שלך? שאלה מזל והציתה לעצמה.
- בסדר. עושה עכשיו בחינות. מה קורה אצלך?
בעלי חוזר היום מהמילואים.
- בשעה טובה.
- כן. שרק יגמר כבר כל הבלגן הזה.
- אינשללה, אמרה חדווה ופיהקה. היא הביטה בשעון שעל ידה וקמה.
כל הילדים לאסוף את הצעצועים, להחזיר למקום ולהכנס.
לאט לאט נכנסו כולם. חוץ מאורי.
- אורי, למה אתה לא נכנס?
הוא הביט אליה ולא ענה.
- אורי. אני מבקשת שתיכנס. יש לכם עוד מעט שיעור ריתמיקה עם
שושי. חבל שתפסיד.
הוא משך בכתפיו.
- אורי. בוא רגע.
היא לקחה אותו לצד ושם התיישבה והוא לצידה.
- אורי, למה אתה לא הולך עם שאר הילדים כשאני מבקשת?
- כי אני לא אוהב.
- אבל אתה מפסיד.
- אני לא אוהב. בבקשה אל תכריחי אותי.
- מה אתה אוהב לעשות?
- לשבת איתך.
- אורי, אני הגננת שלך ואני נורא אוהבת אותך אבל אני לא יכולה
לשחק איתך.
- למה לא?
- יש עוד ילדים. ובכלל, אני גדולה נכון? אתה אמור לשחק עם
הילדים. לא איתי.
- אבל הם לא רוצים. הם אומרים שאני הורס להם את המשחק. אני לא
יודע לקלל כמו דני או לירוק כמו גדי ואין לי דברים מעניינים
בשמלה כמו לרותי שהילדים יבואו ויראו.
חדווה הביטה אליו בשקט, חושבת.
- אני יכולה לתת לך משהו לעשות לבד. אתה רוצה לגזור מבריסטול?
- טוב. אבל אני רוצה לבקש משהו קודם.
- מה?
- לשבת עלייך.
- אתה לא תינוק. לא עושים דברים כאלה.
- בבקשה. נו. אני נורא אוהב לשבת עלייך.
היא נאנחה. בסמינר לא הכינו אותה לזה.
- טוב. בוא. אבל רק כמה דקות. ואז אתה נכנס, כן?
הוא הינהן. ואז היא לקחה אותו והושיבה אותו על ברכיה. היא
ליטפה לו את הראש.
- אורי, למה אתה אוהב את האוגרים?
אורי לא ענה לה ישר אלא נראה שקוע במשהו.
- אורי?
- הם נחמדים נורא. איך שהם רצים על הגלגל. מתחבאים... איזה כיף
להם.
חדווה ליטפה את ראשו. אורי המשיך לדבר מבלי שהסתכל לעברה.
- תמיד יש להם זמן. הם לא אומרים "תפסיק לבלבל במוח, נודניק"
ולא אומרים לי שאני מוזר ושאני אעוף מפה.
- מי מדבר אליך ככה, חמוד? זה לא יפה.
אורי המשיך כאילו לא שמע אותה.
- אבל זאת לא אשמתי, היו דמעות בעיניו. אני לא אשם. אני לא
אשם...
היא קרבה אותה לחיקה והוא נרגע לאיטו, מושך באפו. היא הוציאה
טישיו מהכיס ומחתה את עיניו ואפו.
- אין אף אחד שאתה אוהב לשחק איתו בגן?
- איתך.
- וחוץ ממני?
- רק איתך.
- למה?
- כי את נורא לבד.
- איך אתה יודע?
הוא לא ענה. חדווה הרגישה דמעה מתגלגלת לה מעינה. היא נזכרה
במשהו שכבר חשבה ששכחה.
אורי הסתכל אליה וידו ליטפה את פניה.
- תנסה לשחק עם הילדים. ואני אדבר עם אמא. רק אל תשאר לבד,
חמוד...טוב?
- אל תהיי עצובה.
היא חייכה וחיבקה אותו אליה. מבפנים נשמע קול הריתמיקאית מזמר
על החמור הקטן שהלך אל הגן. על הקירות היו תלויות התמונות של
כל הילדים. הם ציירו את עצמם עם המשפחה. רק אורי צייר את
חדווה ובצד כלוב עם גלגל. |