אני כותבת מבלי להכאיב באמת,
ורועדת מהמחשבה שהרגש מת.
רוצה לצרוח עליך ולא מביטה,
ובלילה לא ישנה.

אני כותבת אבל בוחרת מילים,
שלא ירגיזו, שלא יעצבנו את השכנים.
שלא יגרמו לי להראות חלשה,
אני בהכרה מלאה.

אני כותבת אבל נזהרת בלשוני,
ולא רוצה להביט אל תוך עצמי.
ופוחדת לגלות מאגר של פחדים,
שרק מחכים...

אני לא מכאיבה, למרות רצוני,
למרות שהכאב הזה כמעט בלתי אפשרי.
ונושכת שפתיים עד זוב דם,
והרצון נעלם.

14.11.2006