וזה הכל יותר מדי. החלטות, ובקשות, באמצע של שום מקום, גדול
וריק.
מלא במילים, מחשבות ואנשים סתמיים.
בניחוח מטריף של סתיו שמתחלף לו לאט לאט לחורף. מעטה דקיק של
קור, נוגע-לא נוגע.
וברגע כזה כשהמחשבות שבפנים מתערבבות עם הערפל שבחוץ, אני רק
רוצה את הלא הגיוני, ובורחת בריצת 2000 מטר מההגיוני.
ובחדר ורוד עם פרחים על הקיר, זה הכל מפוזר, תקוע בכל המגירות,
מתחת למיטה, מדמם על אוסף הפילים שעל המדף השני, השמאלי.
רגשות, מעורבים בדמעות, כאב והתרגשות. מזוכיזם בצורתו הטהורה.
היופי שבכאב, שלא רוצה להיגמר, מתפתה להישאר.
לוח תמונות עם נעצים, שנתקעים עמוק, עמוק יותר מדי.
אם אני אדפוק את הראש בקיר, אולי תצא משם, אבל זה הכל ביחד,
פשוט יכאב יותר מדי.

ובין כל המתוק, הצבעוני והנדוש, ובין כל הכאב שמדמם ודומע,
ובין כל העייפות שגורמת לי לצנוח על השולחן בשיעור מיותר, או
על המיטה בשעות לא הגיוניות אחרי לילה עוד יותר לא הגיוני,
ועוד יותר מיותר, ובין כל הבלאגן שעל הרצפה, ואצלי בפנים, עמוק
עמוק, לאן שאף אחד עוד לא הגיע, אף אחד חוץ ממך. ובין כל הריח
החמוץ-מתוק של הבושם שנשבר לפני מיליון שנה ועדיין מרגישים
אותו פה, דפים מקומטים מלאים בציונים לא סבירים, מכשיר טלפון
מרוסק, שיחות שלא נענו, חלון פעור לרווחה, כמו חור שחור וגדול
באמצע שום מקום, וקרע מתמשך לעבר הלא
נודע...אניאוהבתאותךאותךאותךאותךאותךאותךאותךאותך.

ורק אותך.

המון פרצופים שמפתים ומתפתים, מצופים באהבה קרה ומקפיאה, כמו
חטיף שוקולד זול שאני לא יכולה להרשות לעצמי. הייתי צריכה
והייתי צריכה שוב, ולא עשיתי דבר מכל אלה. אין זמן להתחרט,
המעגליות משתלטת על הכל, כמו מכונית שנוסעת מהר, מהר מדי. ואני
עדיין אוהבת רק אותך.