ישבנו בספסל דיברנו , כמו תמיד צחקנו ,העברנו ביקורת,כמו תמיד.
אני אוהבת לשבת איתו ככה סתם רק שנינו , זה יותר מיוחד , יותר
מתמיד.
לפעמיים עוברת איזו בחורה ליד הספסל , וישר אני מסתכלת עליו
לתוך העיניים הירוקות-חומות שלו, לפעמיים הוא בוחן אותה בקפידה
, לפעמיים נותן לה ללכת, וזה לא כואב לי , ולמה שיכאב? אנחנו
רק ידידים.
פעם הייתי ממש מקנאה אבל זה נשאר בעבר עם כל הזיכרונות הכואבים
והיפים שלנו.
אני זוכרת איך הייתי מאוהבת בו כל כך שהוא היה הולך איתי בראש
לכל מקום.
אבל זה אף פעם לא נועד להיות , ועכשיו במבט לאחור אני ממש לא
מאוכזבת.
הוא הידיד הכי טוב שלי , והוא שם בשבילי כשאני בוכה על איזה
אידיוט במטוס חזרה מפולין, אבל המבט שהיה לו בעיניים פעם , זה
שגרם לי להתאהב בו נעלם , נעלם מזמן.
ולפעמיים כשאני מסתכלת עליו אני רואה ילד שבור, שבסוף נשאר בלי
כלום מרוב שהיה לו הכל.
הוא הילד הכי יפה שאני מכירה, או כמו שאני תמיד אומרת לו
"הילדה הכי יפה שאני מכירה" סתם כי הוא יפה כמו דוגמנית.
פעם הייתי יכולה להסתכל עליו שעות, הוא ידע את זה, הייתי
מסתכלת לתוך העיניים הירוקות-חומות שלו והיו לי פרפרים בבטן.
בהתחלה לא היינו ידידים אפילו קצת שנאתי אותו הוא מסוג האנשים
שזורקים דברים לאוויר מבלי להתכוון.
יום אחד הוא ישב איתי ועם עוד חברות שלי וברגע אחד ידעתי שזהו
יותר לא ניפרד, ומאז באמת לא נפרדנו.
היינו עושים הכל ביחד אפילו היינו ישנים ביחד ואהבתי ששאלו
אותי עם אנחנו חברים או משהו ,בגלל שזה מה שרציתי, כל כך
רציתי.
כלפי חוץ היינו הידידים הכי טובים ואני ידעתי שמבחינתי זה הרבה
יותר, לא נתתי לאף אחת להתקרב אליו הוא היה שלי, לפחות כך
חשבתי.
עברנו הרבה ביחד , בכיתי ,כאבתי , צחקתי בעיקר בכיתי בגללו,
עברתי הרבה חברים אבל זה לא היה בגללם זה היה בגללי, יותר נכון
זה היה בגללו.
עבר הזמן התרחקתי , התקרבתי שוב נפגעתי ובכיתי , ולמרות זה
תמיד הייתי שם בשבילו ,בשביל להקשיב איך זיין את הכוסית הזאת
ואיך היה עם זאת, ובפנים נרקבתי כל כך שלא יכולתי לחשוב או
להיות עם מישהו אחר מלבדו.
יום אחד הכל השתנה, הפרצוף האמיתי שלו התגלה לא כלפי כמובן אני
תמיד הכרתי אותו, אבל הוא היה חרא וכל החברים עזבו אותו, כולם
חוץ ממני ומעוד שני חברים טובים שפשוט לא יכלו לזרוק אותו ככה.
מאותו יום הכל התהפך לא היה לו את הניצוץ המדהים הזה בעיניים
שיכולתי להסתכל עליו שעות , הוא הפך לפחדן יותר , מיואש יותר
ויפה הרבה פחות.
הוא הפך לבנאדם ריקני עם מבט כואב בעיניים,וכמה שניסה להראות
שהוא הכי שמח בעולם הוא היה הבנאדם הכי עצוב שראיתי,וראיתי
בחיי אנשים עצובים.
אנחנו נשארנו הידידים הכי טובים כמו תמיד , לפעמיים אפילו
ישנים ביחד ואני באמת אוהבת אותו , אוהבת אותו כל כך אבל
כידיד.
ישבנו ככה בספסל דיברנו , החזקתי לו את היד , בדיוק איזו כוסית
עברה והוא לא הסתכל אליה, הוא רק נתן לי מבט עצוב עם העיניים
הירוקות חומות שלו.