משהו חסר, אני לא יודע בדיוק מה...אבל אני  מרגיש את זה, מעין
חור, לא, חלל בפנים, בתוכי. אני יושב פה בוהה במסך הטלוויזיה
עם תמונות המלחמה בארץ רחוקה, התמונות מרצדות ללא קול, שומע
רדיו ברקע וחושב, חושב כלכך הרבה, מנסה להבין מה חסר, מה בדיוק
חסר. חם לי, אני מזיע כשאני כותב את המילים הללו, ובכלל קר לי,
אני לא מבין מה קורה. מה לעזזאל קורה? ההרגשה הזו מלווה אותי
כמעט כל חיי, עשרים ושלוש שנה שיש לי את ההרגשה הזו ואני לא
מצליח לפענח אותה.
לפעמים, אבל רק לפעמים יש לי הרגשה הפוכה. אני מרגיש שהכל
בפנים דחוס יותר מדי, שיש לי כלכך הרבה, הרבה ממה שאני יכול
להכיל, והכל עומד לפרוץ החוצה בפרץ אלים אך יפייפה. סיפורים,
אכזבות, שירים, וידויים, תמונות , תקוות, אהבה, שנאה...הכל!
בבת אחת, רוצה להוציא הכל לשתף, לספר, לעולם, לכולם, למישהו.
אבל אני לא יכול, לא מסוגל...
אבל ההרגשה הזו, רק לפעמים ככה. עכשיו אני מרגיש בחלל בתוכי.
משהו חסר.
לא יודע מה חסר. לא יודע.
לעזזאל!