"איש אחז קם בבוקר, ומת. והוא מת, פשוט מת. איננו. קם, ומת."
"אוי, תפסיקי כבר. אם תחזרי על זה אלפי פעמים זה לא ישנה את
המצב."

אני כבר מכיר אותה טוב.
העפרון השחור מאיים לתלוש את העיניים שלה היישר לרצפה והיא
תתחיל, כמו פולניה טובה, עם התקפי ההיפוכונדריות שלה. הבעיה
היא שהיא לא רק חושבת שיש לה כל מיני מחלות, גם כואב לה
כשהרופא מתחיל להעלות השערות. בנתיים זה היה כמדומני: סרטן
בלוע, רשרוש לב, ספיגת נוזלים בריאות, בעיות ברכיים, חוסר
במגנזיום, שיגעון, וגם את הכליות שלה כבר צריך להחליף. היא
כולה בת שלושים, אבל הנפש האומללה שלה הגיעה כבר לגיל מופלג.
אנחנו עומדים בהלוויה הזאת, ההלוויה שנערכה כטובה ותו לאו,
והיא בוכה לי על הכתף. אני מביט אל הרצפה ומנסה לעטות הבעה
עצובה, אבל האמת שאני יותר מרותק מהנמלים שנעות הלאה והלאה
ומהמחשבה על חברותיהן הרימות שהלילה יהיו שבעות מאד. אני טופח
בחיבה על הגב שלה, ושוכח לכמה רגעים כמה היא שונאת את טפיחות
הנחמה האלה, כמה שהן מבקשות ללכת מהחיבוק, היא אומרת. היא
מרגישה רע עכשיו, רע מאד. אני לא מבין אותה, אף אחד לא מבין
אותה. לה הכי כואב, מבין כולם, אפילו אם היא לא הכירה אותו
הכי טוב. היא פה, כי הוא היה שלה.

ברקע אני מדמיין את ההלוויה שלי.
הבנות היפהפיות ילבשו שמלות ערב מרהיבות, הבחורים -
טוקסידואים בצבעים משונים (כמה אני מקווה שיכתבו שמסיבת
ההלוויה שלי הייתה האירוע חסר חוש האופנה של המאה). כולם
יביאו את המאכל האהוב עליהם ואני אשב לי בארון הנחמד שלי. הם
יגידו כמה הייתי מוצלח וכמה אהבו אותי והם יחייכו וירקדו
וילדים קטנים ויפהפיים ישליכו עלי-כותרת לבנים על העוברים
ושבים. בסוף הדי. ג'יי ישים את 'אלבמה סונג' וכמה יחייכו
בעצב, וכמה יחייכו באמת ויגידו "אח, אח, הבחור הזה היה משהו."
ואת, את תשבי מול הארון, רחוק מכולם, ותחשבי כמה את מסכנה,
וכמה אף אחד לא בא לנחם אותך, והעיניים שלך ירגישו כאילו עוד
מעט והן יוצאות מחוריהן ונופלות על הרצפה.