│"וייבן ד' אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה
ויביאה אל האדם. ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי.
לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת. על כן יעזוב איש את אביו
ואת אמו ודבק באישתו והיו לבשר אחד". בראשית, ב'
כ"ב-כ"ד.│

שעה של מריטת עצבים על כורסא רכה מול הפסיכולוג ובסופה
היחלצות אל הרחוב. כבר הייתה השעה שבע ופנסי הרחוב שהתנועעו
ברוח החזקה, מלאוהו בצלליות. למרות מזג האוויר המסתגרר,
החליטה שלא תזדרז לביתה. אינה חפצה להיחקר על תוכן שיחתה עם
הפסיכולוג ולהתעמת עם הוריה. במיוחד אינה מעונינת לחשוף
ששוחחו ביכולות להביא תינוק מתרומת זרע, מה שיאפשר לה לבנות
משפחה חד-הורית ללא גבר. מזה שבועות אחדים שהיא משתעשעת
ברעיון. הערב העלתה אותו באוזני הפסיכולוג והוא לא שלל אותו,
אלא הציע שבינתיים תמתין עשר שנים, לתת צ'אנס לזוגיות.
לכשתשוב הביתה, כל מה שקרה בפעמים הקודמות, יקרה גם הפעם.
לאחר שתדווח על שיחתה עם הפסיכולוג, אימא, שכלל לא תתייחס
לתוכן השיחה, תכריז "לאחר שסיימת את האוניברסיטה כמוסמכת,
הגיע הזמן שתמצאי חתן". ואבא כהרגלו יתמוך באימא, "בת עשרים
וחמש. גיל להקים משפחה. זה יותר תכליתי מעבודת מחקר לתואר
דוקטור. הניחי דוקטוראט לגברים". ואז ישתלטו עליה רגשות זעם
מהולים בבושה והיא תגער בהם "אל תבלבלו לי במוח!" הם יימחו על
חוצפתה וכולם יצעקו על כולם.
רגליה נושאות אותה במעלה רחוב בצלאל לעבר מרכז העיר. במדרחוב
הסואן בו תדיר מצטופפים הולכי-רגל, תטייל בין החנויות
המוארות, תבחן מוצגים בחלונות הראווה המפוארים ותציץ בפניהם
של המוני הצועדים. גברים או נשים. צעירים או מבוגרים. אלה
ואלה אינם מעניינים אותה כאובייקט מיני, אלא כיצורים אנושיים.
היא תבחן את הבעות פניהם ותנסה לחדור אל מחשבותיהם. שם,
ובנחלת-שבעה הסמוכה, היא מרבה לטייל בגפה והטיולים הללו
מביאים לה שלווה.
חודש פברואר הוא אמצעו של חורף. ימי גשם רטובים מתחלפים בימי
שמש קרים. אבל באותו יום חזאי מזג האוויר הבטיחו שלג בהרים,
בהרי הגליל ובצפת ואולי גם בירושלים. ירושלמים אוהבים אותו כי
ימי-שלג עבורם הם ימי פגרה. השנה כבר פעמיים הבטיחו החזאים
שלג בירושלים. המפלסות הגיעו אלא שהשלג אכזב, נעצר בהרי
הגליל. האם בפעם הזאת ירד גם כאן? רחלי מקווה שכך יקרה.
הרוחות שבצהרי-היום היו קלילות, הפכו לחצופות. כשעמדה במפגש
הרחובות המלך-ג'ורג' ובן-יהודה, כבר הגיע הקור אל מתחת לאפס.
והיא, שמעילה קליל, ונעליה דמויות הסנדלים, לא כיסו אלא מקצת
מרגליה, חשה כי גופה קופא. משהגיעה למדרחוב כבר נצפו פתיתי
השלג שגלשו בנחת מן השמיים וציפו אותו כליל, והלבנים הללו
כשפגעו בראשה החשוף, חיממו את ליבה.
הייתה שעת נעילת החנויות ובמדרחוב מהומה. מרבית הירושלמים
אינם מורגלים לשלג המתארח בעירם אחת לשנה או שנתיים. ברגע
מסוים נדמה לה שהמדרחוב מתרוקן. רבים מאלה שמלאו אותו,
ובמיוחד אלה שהסתובבו עם ילדיהם, חששו כי במהרה השלג יכבד,
הכבישים ייחסמו ולא תצלח דרכם לשוב לבתיהם. הם הזדרזו למקומות
החנייה של מכוניותיהם או לתחנות האוטובוסים. האחרים מצאו מחסה
בבתי הקפה הרבים שלאורך המדרחוב.
אלא שלמדרחוב קצב חיים משלו ובכל שעות היממה אינו מתרוקן
מאנשים. מרבית המבוגרים לבושים כעשירים והופעתם מהודרת.
הצעירים לעומתם לבושים בג'ינסים-בלויים כצו האופנה שאין להפר
אותו. הערב זכתה לחזות במראה נדיר של חילופי תפאורה במדרחוב.
כולו הפך לבן ובובות שלג התרוממו זו לצד זו לכל אורכו.
השחקנים שמלפני רדת השלג נעלמו ובמקומם הופיעו חדשים, בליינים
שהצטיידו במעילים עבים וחמים. הרוח מכה בפנים, מעיפה פתיתי
שלג לכל עבר ורחלי חשה שחום גופה ירד אל מתחת לנקודת הקיפאון
של הדם הזורם בעורקיה. צעירים צוהלים צעדו לקראתה וביניהם
לוגמי משקאות אלכוהוליים חריפים. הללו כפפות על ידיהם
וכובעי-צמר על ראשיהם, משתעשעים בשלג, מגלגלים אותו ליצירת
כדורים להשליך זה על זה. כמה כדורים פוגעים בה. לא נעים ובכל
זאת אינה גוערת במשתוללים, אלא מהנהנת לעברם בעווית של חיוך.
ההוללים לא האריכו שהותם ברחוב, הסתתרו בבית קפה להתחמם
ואחרים הופיעו. גם היא נתעייפה מן הקור ועלו במחשבתה ההרהורים
על ישיבה באחד מבתי הקפה. ברם, משום שהייתה בגפה זה נראה לה
חסר טעם.
הקור פגע ברגליה הכמעט חשופות. ובאין לה דרך להימלט ממנו, רצה
לאורך המדרחוב, מקצהו האחד לשני. אכן הריצה מעלה את חום הגוף,
אלא שכסות השלג שעל המדרחוב מקשה וכשנשימותיה קצובות, נעמדה
ליד חלון-ראווה של חנות נעליים. מבט אחד מהיר. בחור. כן, זה
בחור. רבים הבחורים במדרחוב, אבל הוא שונה. זיכרונה מתעתע בה.
האם ראתה אותו אי-פעם? לא. ראתה מישהו הדומה לו. גבה-קומה,
דק-גזרה, שערו בלונדיני ועיניו כחולות. פעימות לב. סוף-סוף
מישהו עושה לה את זה. מותר לכל בחורה שיהא איש-חלומות שכזה
במחשבותיה, זה שלפי הנאמר בספר בראשית מצלעו נבראה. הנה עומד
לפניה בשר ודם, היא מצדה האחד של הזגוגית הגדולה, והוא מעברה
השני.
היא עוקבת אחרי תנועותיו של 'גבר-חלומותיה' השקוע במלאכתו.
במטלית שבידו מנגב אבק מן הנעליים המוצגות בחלון ובמחשבותיה
עולים דברי הפסיכולוג "קפצי על ההזדמנויות והתמסרי לסערות
שתתחוללנה בגופך". כמה זמן עמדה כך על מקומה עוקבת אחרי
מעשיו? אולי רבע שעה? אולי יותר? נראה שלא חש בנוכחותה ולא
העיף מבט לעברה. עת-מבחן לביטחון שהפסיכולוג משתדל להקנות לה
ביחסיה לגברים, ובעודה מהססת אצבעותיה מקישות על הזגוגית.
הבחור זקף את ראשו. סוף-סוף התבונן בה. היא כבר מהרהרת בחתן
המיועד שתציג בפני הוריה ומרחיקה לחשוב על ילדים שתלד לו. מהם
לא תסתיר כיצד התאהבה בו. "התאהבתי באביכם ממבט ראשון. זה
קורה".
לחיוך שהרעיפה עליו החזיר פנים מלאות חמת-זעם. למה? אלא שגם
בפנים הזועמות הבחינה בעיניים תכולות-יוקדות. "האש שבעיניו
מיועדת לי", רחלי משכנעת את עצמה ושוב מקישה על הזגוגית. הרים
זרועותיו כשואל לכוונתה. זעקה לעברו כי מבקשת לקנות זוג
נעליים. אלא שקולה אינו חוצה את הזגוגית. בתנועה נשית היא
מרימה את רגלה הימנית וידה השמאלית מצביעה על הסנדל. הוא
מחייך (כמה יפה החיוך שלו) ומרמז לה בידו (אלו אצבעות ארוכות
וסקסיות) לגשת לדלת החנות.
כשעמדה בפנים החנות, הושיטה לו יד. "אני רחלי", אמרה מתנשפת.
הוא לא הבין עברית. שבה והציגה עצמה בשפה האנגלית ושוב עם
תקיעת כף-היד. חמה ונעימה הכף שבידה, התערפלו המחשבות בראשה.
אות לבאות. דברים טובים מתחילים בתקיעת-כף והיא מאריכה בלחיצת
ידו עד כמה שלא תיראה מגוחכת. לשמע שמה הגיב באנגלית במבטא
סלאבי שבו הלמד מתגלגלת, "רחל, אשתו של אברהם". שלא לעצור
בזרם השיחה, הזדרזה לתקנו. "רחל, הייתה אשתו האהובה של יעקב,
נכדו של אברהם". הגיע תורו להציג עצמו. הוא סטניסלב. לפני
חודש הגיע מפולין. מחר ישוב לשם. צליין. עולה-רגל לארץ-הקודש.
בימים מסתובב במקומות הקדושים לנצרות ובלילות מתפרנס מניקוי
החנות. מחסן דחוס צמוד לחנות ושם מונח מזרון שעליו ישן. היא
מבקשת לקנות זוג נעליים מתאים לשלג. כבר בחרה בזוג מהמוצגים
בחלון. חיוך של מלאך והתנצלות. מאחר ואינו בעל החנות, אינו
רשאי למכור לה אותם.
"כמה טוב שהבחורים הפולנים אדיבים", השמיעה לעברו לאחר
שהזמינה לשבת על אחד המושבים ונפנה להכין לשניהם קפה. ואף
שהיה ללא סוכר וחלב, ערב לחיכה. סטניסלב הכינו בעבורה וזה
שתרם לטעמו. הקפה נסך בה חום וערפול-חושים כמו היה
משקה-אלכוהולי חריף. "הישראלים אינם אדיבים", הסבירה במעט
מרירות. לאחר שסיימה לשתות את הקפה, התלוננה כנגד הקור.
סטניסלאב דילג בקלילות למחסן משם שלף תנור חשמלי. גם הוא
ניזקק לחום התנור והתיישב במושב הצמוד לזה שעליו ישבה.
"מי אתה סטניסלב?" שאלה משום שהתעניינה לדעת ובעיקר משום
שרצתה לגרור אותו לשיחה.
סטניסלב מביט בה במבט אוהד כשל מי ששמח לפתוח את לבו בפניה.
"בן-איכרים. נולדתי וגדלתי בכפר קטן, עלוב ודל בצפון פולין"
סיפר ובפניו הבחינה שדבריו עוררו בו געגועים לכפר מולדתו.
"עכשיו לומד בקרקוב. עיר יפה, מלאה בכנסיות עתיקות ומפוארות",
והגעגועים שבפניו הומרו בשביעות רצון.
"מה לומד?"
"לימודי דת בסמינר תיאולוגי-קתולי. בכוונתי להיות כומר. לצורך
לימודיי באתי לכאן להכיר את הארץ הקדושה ולהתפלל במקומות
הקדושים".
"ואימתי תוסמך לכמורה?" המשיכה בחקירתה.
"אני מקווה שלקראת סוף השנה". תשובתו לא מצאה חן בעיניה. היא
לא ציפתה שבחור נאה כל כך יתבזבז מתחת לגלימת הכומר. סטניסלב
הבחין בחיוך שעל פניה שהצטמק וניסה להשיבו, "כבר זכיתי לשרת
ככומר-זוטר בקהילה קטנה בקרקוב. אולי ישעשע אותך לדעת שאני
מצטיין בעריכת מיסות-אשכבה למתים. לאחרונה אב-הכנסייה מטיל
עליי תפקיד זה, ולאו דווקא לאנשים שהכרתי בחייהם. על הנפטרים
אני לומד מבני משפחותיהם. יהא הנפטר אשר יהיה, בדברי ההספד
אני מרוממו למעלת קדוש. אדם הגון, נבון ונדבן. הקרובים
והידידים להוטים לשמוע שבחים על יקיריהם ובמיוחד לאחר מותם.
אני שר מזמורים נוגים המעוררים את הנשים לבכי. תפילות האשכבה
שבעריכתי הן פופולאריות ומשפחות רבות פונות לכנסיה הנידחת
שלנו, בתנאי שאני אערוך את המיסה. זהו מקור-הכנסה נפלא
לכנסייה".
כשעל פניה שפוך חיוך רחב מאוד העלתה בפניו מסקנה "אם כך אתה
יודע להתחבב על בני-אדם. וודאי ידידים רבים לך".
"ידידות זה עניין של הגדרה. ידידים כהגדרתי, אין לי. מכרים
רבים כן, ובכל זאת בודד. בילדותי הייתי שובב. עסקתי בספורט
והיו לי ידידים רבים. משנתבגרתי, התאכזבתי מאותם ידידים.
בסמינר בקרקוב לא מצאתי ידיד שאתלהב מדעותיו בנושאים שברומו
של עולם. ולא מצאתי ידיד לשיחות-נפש בבעיותיי האישיות.
התרחקתי ממכריי החושבים אותי לסנוב. אני שנוא עליהם אך בלבי
אין טינה. ממילא אינם מעניינים אותי".
למרות היסוסיה, רחלי פורצת לדבריו, "בכך אנו דומים. אף לי אין
ידידים בגילי, משתעממת בחברת מכריי ומתרחקת מהם. אף אני לא
מצאתי ידיד לשוחח בבעיותיי האישיות. אף אני סנובית. ישנו
מישהו שאתו אני מרבה לשוחח. אלא שהוא מבוגר ממני כמעט בשלושים
שנה, והוא דוד שלי".
"ההתרחקות מאנשים עדיין לא הופכת אותנו לסנובים", העיר ושאל
"ובמה את מתעניינת?"
"בלימודים. אני מקדישה להם את זמני ומשקיעה בהם את מירב
האנרגיות. בשנה שעברה סיימתי תואר שני באוניברסיטה והתחלתי
במחקר לתואר דוקטור".
"מהו נושא הדוקטוראט שלך?" התעניין ולרחלי התעניינותו גרמה
למין עונג שהייתה בו חושניות שהתפשטה בגופה.
"למדתי תרבות-עברית, פילוסופיה-יהודית וקבלה. גליתי את היופי
שבמחשבות הפילוסופיות אודות האל. הדוקטוראט שלי עוסק בדינמיות
שבהתייחסות לאלוהות בזרמים השונים ביהדות. כל קבוצת אנשים בכל
דור ציירה את האל בצורה קצת שונה. האל הוא אחד, אלוהי אברהם,
יצחק ויעקב הכל יכול. ברם, כל קבוצה התאימה אותו לצרכיה וכל
דור לתקופתו. הדתיים, ובמיוחד החרדים שביהדות, לא יסכימו לתזה
הזאת. אבל בדיקות מדעיות של הטקסטים שנכתבו לאורך השנים
מוכיחות את צדקתה".
סטניסלב רותק כמו בהתמסרות אדוקה לדבריה שנאמרו בבהירות
והתיישבו לגמרי עם השכל הישר. דווקא בארץ-הקודש עלמה יהודייה
מצליחה ללכוד אותו כליל בידענותה. וראה זה פלא, הקסם הזה
מעורר בגופו תשוקה של גבר לאישה, שכמותה לא הכיר עד כה. לאט
לאט גאתה בו התשוקה כנחשול חם שהתפרץ מן המחשבה אל כל חלקי
גופו ועד לאיבריו האינטימיים. לאחר שסיימה אמר, "אנו נמצאים
באותו אפיק לימודים. אלא שכיווני האמונה שלנו שונים. האל שאת
לומדת הוא יהודי ושלי הוא נוצרי".
"דומני שהם זהים, שהרי האל הנוצרי והיהודי הוא אותו
בורא-עולם", אמרה מבלי שהתכוונה לפגוע בו. פשוט רצתה לרמוז
שלמרות שנולדו לדתות שונות, אין סיבה שלא יתקרבו זה לזו.
"בטוחה אני שאותם דברים שמרגשים אותי בלימודיי מרגשים גם
אותך. אולי בשינויי גוון".
"אכן זה כך", השיב לה. משדיבר, ליבו גאה ונתבררה לו תשוקתו
לקרבתה. בתחילה זה התבטא ברצון תמים לבלוע את דבריה. אלא
שבמהרה התשוקה מגלה פרצופים נוספים ורצונו מאבד את תמימותו.
הוא רוצה לגעת בגופה, ללטף את שדיה, לאחוז בה בזרועותיו
ולגמוע את שפתיה, מיני מעשים האסורים עליו. כך היה נמלך
בדעתו, ברם, המחשבות אודות המעשים האסורים גרמו לגופו להתענג.
האינסטינקטים שלו מרמזים שכל עוד תהייה לידו, תחושות הנועם
שהיא מעוררת בו תתחזקנה. אך אם תסתלק הכל יחלוף. והוא מודע
לכך כי רצונו שתישאר עמו.
הוא מנסה לעניין אותה בהתפתחויות במחשבה הפילוסופית הנוצרית
אודות האל, בדומה לאלה שתיארה אודות האלוהות בפילוסופיה
היהודית ומציג מגוון אמונות בדתו. כהמחשה לדבריו מתאר את
החוויות העצומות שעוררו בו ביקוריו בכנסיית הקבר. "פנים רבות
לאמונה באלוהותו של ישוע והן התגלו לי בקישוטי האלטרים של
הכתות הנוצריות השונות, הפזורים בכנסייה. כל כת מקשטת את
האלטר שלצדו מתקיימות תפילותיה, לפי המסורות שבאמונתה. כולם
נוצרים המאמינים בישוע ובשילוש הקדוש ובכל זאת כה שונים הם
האלטרים. ובכל זאת הקתולים נלחמים בפרוטסנטים. בביקוריי
ניסיתי לתהות על השוני ונותרתי עם המון סימני שאלה. החוויה
הייתה גדולה עליי. רציתי להתחלק עם מישהו, ושם לא נמצא לי
האדם המתאים. כל מי שניסיתי להיכנס עמו לשיחה, תוך דקות אחדות
התחמק ממני. חבל שלא בקרנו שם ביחד. היינו מתחלקים בינינו
בחוויה העצומה הזאת. זה היה מקל עליי".
כשדיברה, הוא לא עצר את שטף דיבורה. הניח לה לבטא את
רעיונותיה. והיא, נכנסת מדי פעם לדבריו, מכוונת אותו למציאת
קווים דומים לשתי הדתות, וזה מצא חן בעיניו. השיחה קולחת.
הזמן דוהר. שעה ועוד שעה ועוד שעה חלפו. בבשרו שנוצר לחטא,
זורמת התשוקה ואינה מניחה, ובשכלו, שתפקידו להלחם בחטא,
הרהורי עגבים. 'מעולם לא הכרתי אישה בלתי שגרתית כמותה, חכמה
ומעניינת. אולי יתרחש לי הנס? היא הרי אסורה עליי בפקודת האל.
ואני, מאז שהייתי נער לא חשקתי באישה. והנה זה קורה לי בארץ
הקודש'. נעץ ברחלי מבט מקובע ובמבוכתו גילה לה משהו מהרהוריו,
"את מיוחדת. לא הכרתי מישהי כמותך". האם חשה בתהיותיו כשאמר
לה שהיא מיוחדת?
היא, כמו התעלמה מהצד הרגשי שבדבריו, השיבה "אילו רבנים
ובישופים היו משוחחים כמונו, כי אז ניתן היה לגשר בין שתי
הדתות. אנוכי אישה. מקומי בצד האקדמי של המחשבה היהודית.
הרבנים לא יניחו לי לפעול בכיוון זה. היהדות האורתודוכסית
אינה מקבלת רעיונות מאישה. אתה גבר, ובקרוב תהיה כומר. בהמשך
בישוף, ארכיבישוף, ואולי אפיפיור. זה קרה לפולני אחד. תתקדם
ותפעל לבניין הגשר".
סטניסלב הגיב בצחוק קולני. "סוף-סוף הצלחתי לעורר בך צחוק",
אמרה רחלי בקול מתחנחן אך מיד הוסיפה בקולה הרגיל, "אני
רצינית" והניחה יד על עורפו. משלא גילה התנגדות לחשה "קר לי".

מגע-ידה נעם לו. ממנו זרם הגירוי אל כל גופו. 'זה מוכיח
שעדיין נותרו בי הורמונים גבריים', הרי ציפה לנס הזה. 'ואולי
היא גילגולה של מריה מגדלנה, שנטשה את מאהביה והלכה בעקבות
ישוע? הרי גם היא הייתה יהודיה'. בסתר לבו היה מודע להיותו
הנאה בין פרחי-הכמורה שבקרקוב וכי רבות מהנערות הגיעו לתפילה
לכנסיה הנידחת שבה שירת, משום שחיפשו את קירבתו. פעמים רבות
נתנסה במגע ידיהן, אלא שבחל בהן ונזהר שלא לעבור גבולות.
'ישוע הנוצרי', עלה הרהור בלבו, 'האם הנערה הזאת אינה אלא
פיתוי של השטן או תעתוע שבקע מתוך האין? האם שלחת אותה
לנסותני? שמרני!'. נעץ בה עיניים בוחנות והשיב, "גם לי קר.
ובפולין חשבתי שבירושלים חם גם בחורף ולא הצטיידתי בבגדים
חמים".
"בימי שירותי הצבאי, במחנה בו שירתי בגבול הצפוני, כשהיה לנו
קר, לבושים היינו מתחבקים, כל הבנים עם מעט הבנות שהיו שם",
אמרה, "וכך לא הרגשנו בקור". החיילים והחיילות אכן כך נהגו,
אך היא לא הצטרפה. היא הרי מאסה במגע גופני. ריחות זיעה
הבחילוה. על פניו לא הצליחה להבחין אם הרעיון נראה לו. זכרה
את הוראות הפסיכולוג ובקול שהייתה בו נימת תוקפנות, הוסיפה
"חבק אותי!"
"האם את מתכוונת לכך ברצינות?" שאל בעניין רב. זה נראה לו
כציווי אימתני ומאידך רצה בכך.
"ודאי. כך יחם לשנינו. אל תדאג. אינני מצפה מפרח-כמורה למשהו
עם יותר תעוזה", השיבה.
"אלוהים לא יבין כי כוונתנו טהורה. הוא יראה בנו חוטאים",
העיר במלוא הנימוס.
לא מחוור היה לה אם אכן התכוון לדברים שאמר. "ענני השלג עבים
ובלתי עבירים לקרני האור. דרכם אלוהים לא יבחין בכך ששניים
מילדיו שמצאו זה את זו, מתחבקים", אמרה מחויכת וידה שהייתה
מונחת על עורפו, משכה אותו לעברה. פלג גופו העליון נצמד אליה
ושתי זרועותיו נתלו על גופה ברפיון.
היה לה טוב. הנה נמצא מישהו שמחבקה והיא לא נרתעת. להפך,
חושקת בו. הוא מציף את גופה באותה סערת חושים שעליה הרבה
הפסיכולוג לדבר, בתשוקות הנעימות שחוותה לפני שנים-עשרה
חורפים. בזרועותיו מתברר לה כי התגעגעה לאותן תשוקות, שהיו אז
אסורות. עתה, בזרועותיו של פרח-הכמורה הן מותרות. אינו
בן-משפחה ושניהם בוגרים. הצטרכה לטלפן לפסיכולוג לשתפו
בתחושתה. אלא שהשעה הייתה אמצע הלילה. האפשרות לבנות משפחה
חד-הורית קורמת עור וגידים. והרי בפגישה לפני שעות אחדות לא
שלל את הצעד הזה כפתרון מתאים לבעיותיה. האם הלילה יתגשם
החלום שנבט בתוכה בשבועות האחרונים? האם הלילה תצליח להרות?
לפי חשבונה, הביצית שבגופה ממתינה הלילה לתא זרע שיפרה אותה.
תהרה ובתום תשעה חודשים תלד בן או בת. ומחר סטניסלב ישוב
לפולין.
סטניסלב לא התנגד כשנשקה ללחיו. גם לא מנע משפתיה להיצמד
לשפתיו ומלשונה להשתחל אל פיו. כבר חמש שעות חלפו מאז שהכניסה
לחנות. שלב אחר שלב הם כמו מטפסים יחדיו על סולם. חייבים
להמשיך ולטפס. שרירי פניו נדרכו כשביקשה "קראי לי סטאס. זהו
שם חיבה שבו מכנים אותי אוהביי".
"קר לי סטאס יקר שלי", היא אומרת והכיסופים לחום גופו
מצטלצלים בקולה. "אם נשכב צמודים זה לזו על המזרון שבמחסן,
מתחת לשמיכה שלך, יחם לשנינו".
"למה להעמיד אותנו במבחן?" שאל ופניו מלאו תוגה. "למה את רוצה
שנחטא לאלוהים? אנו עלולים להיכשל".
בניגוד למשמעות המילים ששמעה מפיו, הרגישה בעוצמה הגוברת שבה
זרועותיו מחבקות אותה. עתה הזמן לגלות לו את תוכניתה. "סטאס
שלי, זה לא יהיה כישלון. אני זקוקה לעזרתך. זקוקה לילד, בן או
בת, לא חשוב, שיהיה ממך". סטניסלב אינו משיב לה במילים, אבל
אחיזתו בה מתעצמת. האם יפר את צו האל להתנזר מהאישה? "רק אתה
מסוגל להושיעני. והאל פקד על בני האדם להביא ישועה לנזקקים".
"כשפקד עלינו לעזור איש לרעהו לא התכוון לעזרה שכזאת. את
בחורה יפה. גברים רבים ישמחו למלא את בקשתך", כשהשמיע את
הדברים הללו היה מתרגש, האנגלית שבפיו הייתה רצוצה ומילים
אחדות נותרו לה לא ברורות.
מדוע הוא מפנה אותה לגברים אחרים? "רק אתה יכול", היא מסבירה
לו. "אני בבעיה".
"אני לא מבין", הוא עונה לה תוך כדי שידיו מגבירות את אחיזתן
בה. "מהי הבעיה שלך?"
"אינני מסוגלת להתקרב לגברים. אינני מסוגלת להניח להם לגעת
בי. אינני לסבית. גם מגע עם נשים מרתיע אותי. כבר למעלה
משנתיים שאני בטיפול פסיכולוגי בעניין זה. אתה הנך הגבר היחיד
שאיני נרתעת מחיבוקיו. רק אתה מצליח לעורר בי סערת-חושים".
היא מספרת לו בפרטי פרטים את מה שהסביר לה הפסיכולוג אודות
סערת-החושים שחייבת להתעורר בה. ברור כי אותו הועיד האל
להושיעה. הרצון להרות התעצם לאובססיה ורק אתו תהא מסוגלת
להביא ילד לעולם.
היצר הטוב והרע נאבקים בקרבו. "זה בלתי אפשרי. ושלא תעלה
בלבך המחשבה שהיחסים שבינו לבינה אינם מקובלים עלי. כשאני
בתא-הוידויים מאזין לאישה שחטאה, תחילה אני מרגיע אותה. הללו
באות כשהן אכולות מבפנים. רק לאחר שנרגעה, אני מסביר לה כי
מספיקה היטהרות הנפש למחילתה. אם בכוונתה לשוב אל בעלה, היא
חייבת לטהר את מחשבותיה. עליה לשמור אמונים להבטחותיה בפני
הכומר והאלוהים. רק לאחר שתגזור על עצמה תפילות וסיגופים
ולכשתהייה בטוחה בטוהר אהבתה, הכל יסתדר וגם בשמיים ימחלו
לה". הוא מספר ובו בזמן לוחץ את רחלי חזק אל לבו.
"סיגופים?" שאלה מהורהרת.
"כן. אלה הם ייסורי הגוף שמטהרים את הנשמה", הסביר לה.
"איגנציו הקדוש מראשוני הנוצרים, כשהיה רואה אישה יפה שעוררה
בו תשוקות, היה משליך עצמו על שיח ורדים ומקפיד שהקוצים יטילו
מומים בגופו, ושדם רב יהיה ניגר ממנו, עד שיכסה לחלוטין את
השיח. בכך ראה מחילה לתשוקתו".
סטניסלב הבחין בהתקדרות פניה של רחלי. לא לכך נתכוון והתמלא
רחמים עליה. "שלא תתעצבי אספר לך סיפור משעשע, שעובר בכנסיה
שלי מדור לדור", אמר. "אחד הכמרים החליט שעליו לייסר בעצמו
נשים שהיו באות להתוודות על בגידותיהן בבעליהן. כיצד? בחדרו
היה משכיבן ערומות על הרצפה והוא יושב על כסא גבוה לצדן. כפות
רגליו יחפות מלטפות מקומות רגישים בגופן. אף נעמד עליהן בכל
כובד משקלו וכך בנוסף להשפלתן, הכאיב להן. תוך כדי נהג לאונן,
ואחדות אף נרטבו. משנודע הדבר לאב-הכנסייה, החוטא הועבר לשרת
בעיר אחרת. אני, לעולם לא אהיה מסוגל לנהוג כך".
"עדיין אינך כומר", הטיחה בו.
"אילו ידעת מה הביא להחלטתי להיות כומר, היית סולחת לי על
שאני מונע עצמי ממך". ואז, כמו לא יכול היה להתאפק, גאו בו
המילים כנחשול חם שהתרומם מן הלב לגרון, כמו ציווי מתוכו שדחף
אותו לדבר. "דוד שלי. אחיה הצעיר של אימי. מעשיו בי הביאו לכך
שפניתי לכמורה. קצין גבוה בצבא הפולני שתמך כספית בהוריי
הדלים. בכל חופשה מן הצבא נהג לבקרנו ונשאר ללון בביתנו
שבכפר. למרות פער הגילים היינו דודי ואנוכי מיודדים. בביקוריו
לא בילה עם הוריי, אלא נהג לשחק עמדי. במיוחד בכדורגל,
שאהבתי. הוריי לא הבחינו שבעודי ילד לימדני להשתכר מוודקה. לא
היו בביתנו אלא מיטות בודדות, ומשהגיע היה ישן עמדי במיטתי.
כשהייתי בן ארבע-עשרה שאלתיו מדוע אינו מתחתן. השיב לי, 'אני
אתחתן אתך. אתה תהייה האישה שלי'. צחקתי, והוא לשכנעני, הוסיף
'אחרי שתסיים את לימודיך נגור ביחד'. הדבר הזה, שלא ייתכן כי
יתרחש באמת, אף שהיה מטורף, החמיא לי. בו בלילה החל לפעול
בכיוון זה. אותם ימים היו הקרים בפולין מזה שלושים שנה. סערות
ושלגים. חום השמיכה שהתכסינו בה לא היה בו די, ומתחתה,
כששנינו רוויים בוודקה, חיבק אותי. מודה, נהניתי כשבחוזקה משך
אותי אל גופו הלוהט. כשנצמדנו הקור פג לחלוטין ונרדמתי
בזרועותיו".
"מאותו לילה בא לביתנו מדי שבוע, ושהה יומיים ואף שלושה וכבר
לא נזדקקתי לשלגים כדי להירדם בזרועותיו. היה טוב אליי
והציפני במתנות. כעבור זמן החל לנהוג עמי כמפקד בצבא והכריחני
לשנות אורחות חיים. להשביע את רצונו מילאתי אחר פקודותיו.
משהו חיובי היה בזה, מילד פרוע ותלמיד גרוע הפכתי לנער עדין
וממושמע ולתלמיד חרוץ. לבני הבית לא הייתה ידועה הסיבה.
אילצני לטפל בגופי בתמרוקים שסיפק לי ובהשראתו נשתנו תנועותיי
הטבעיות. פקד שאתנתק מחבריי ואסר עליי לשחק עימהם. הבנים
שבכפר התייחסו אליי כאל נערה, והיו שניסו לפתות אותי. משאלה
הצליחו, הבנתי את הזוועתיות המגולמת במילוי פקודותיו של דודי.
כשהגעתי לשנת לימודיי האחרונה בגימנסיה כבר היו לו תוכניות
מפורטות למגורינו המשותפים. אך במועד שהתכוון שנתגורר ביחד,
התנתקתי ממנו. למורת רוחו, ולכעסם של הוריי, התחלתי את
לימודיי בסמינר התיאולוגי בקרקוב בכוונה להיות כומר. העדפתי
חיי פרישות כי חששתי שממילא כבר לא אצליח לשכב עם נשים ולבנות
משפחה".
"האם אתה כועס עליו?" הזדרזה רחלי לשאלו.
"לא", השיב לה. "עשה את שעשה מאהבתו אליי. לבי מוצף רחמים
עליו. כיום, משוחרר מהצבא, הוא איש בודד. מי יודע, אולי
בזהותי המינית הנוכחית, אם יעמידוני בניסיון דומה, גם אני
אכשל". העמיק מבטו בה והוסיף. "אינני יודע מה הביאני לגלות לך
את סודי. זו פעם ראשונה לי להתוודות. צמחה בינינו ידידות. מחר
אשוב לפולין ולסמינר. קשה לי המחשבה כי לא נוסיף להתראות. האם
תרשי לי לנשקך?"
"וודאי", הזדרזה לענות.
הצמיד שפתיו לשפתיה והחדיר לשונו אל פיה. "אלוהים לא רואה
בנשיקה הזאת חטא. נשיקה זו טהורה היא. אני לא מרגיש בגירוי
מיני אלייך. סוף-סוף מצאתי לי ידידה, ואינני חש כגבר הנושק
אישה".
"אתה טועה, סטאסי שלי", מנסה להסביר לו. "אתה חושק בי כי האל
ברא אותי מהצלע שלך. כל מגעיך מחפשים את בשרי. החיבוקים שאתה
מעניק לי ממחישים את תשוקתך לדבוק בי. המבטים שעיניך משלחות
אליי זועקים אהבה. הלילה אתה תעבר אותי. כמי שנבראה מצלע שלך,
זכותי להרות מזרעך".
"משנכנסת לחנות וביקשת לקנות זוג נעליים, דמיתיך לורוניקה,
הנערה שראתה את ישוע מזיע כשנשא את הצלב על גבו, ריחמה
והושיטה לו מטפחת לנגב בה את זיעתו. הושטת לי יד רטובה, והיה
לי נדמה שאת מגישה לי את מטפחתה של ורוניקה, זו שפניו של ישוע
משורטטים עליה, והיא רטובה בזיעתו. נפעמתי מן הנשיות שפרצה
לחנות. התעורר בי יצר-רע וייחלתי שבארץ-הקודש יקרה לי הנס,
ופעם בחיי גם אני אזכה לטעום אישה. כי הרי נולדתי כגבר. מאותו
רגע אני דבק בך, את מתמסרת לי ולא צלחתי".
"כשהייתי בת שלוש-עשרה גם לי הייתה פרשיית אהבים עם דוד, בעלה
של אחות אמי. משפחתי, משפחתה של דודתי, וכן סבא וסבתה, כולנו
גרים בבניין אחד. משפחתי גרה בקומה השלישית, דודתי עם משפחתה
בקומה השנייה, וסבי וסבתי בראשונה. דודי הוא אינטלקטואל, איש
ספרות, פילוסופיה, מוסיקה ושאר האומנויות, והוא שעיצב את
עולמי הפנימי. שרת בצבא-קבע כרס"ר אפסנאות, תפקיד שכבל את
רוחניותו, משום שעולמו של אפסנאי בצבא מצטמצם לחפצים במחסן
סגור. כילדה למדתי לנגן בפסנתר. הוא עקב אחרי התקדמותי יותר
משעשו זאת הוריי. כשהתאמנתי על סולמות ותרגילים, האמנתי שאני
עושה זאת להשביע את רצונו. בילדותנו לקח אותי ואת בתו בת-גילי
לראות הצגות בתיאטרון, לשמוע קונצרטים, לבקר במוזיאונים ואף
בחר לשתינו ספרים שנקרא. מאז שהיינו ילדות העדיף אותי על
פניה".
"החמיא לכל ניצוץ של נשיות שנתגלה בגופי. כשהחלו השדיים שלי
לצמוח, דודי היה הראשון למדוד אותן בכפות ידיו. כשהייתי בת
שלוש-עשרה, האמין שאני אישה בשלה ולהוכיח את צדקתו שכב אתי.
גופי לא היה כשיר לזה והכאבים שגרם לי היו עצומים. ביום מסוים
מדי שבוע היה מקדים את שובו מן הצבא, ובטרם חזרו אשתו מעבודתה
ובתו משיעורי הבאלט, היינו מסתגרים בדירתם של סבא וסבתא,
שנסעו באותו חורף לבקר דודה בפלורידה. על שטיחון לצד המיטה
הכפולה של סבי וסבתי היינו שוכבים ערומים לחלוטין. החורף
בעיצומו, הקור עז והתנורון החשמלי לא היה בו די להכניעו. רק
משגופו העירום של דודי כיסה לחלוטין את גופי, הקור חדל
להטרידני. את החדירה לא אהבתי כי גרמה כאבי תופת. דודי נזקק
לתנועות רבות ומהירות ולא לקח בחשבון שאיברי גופי עדיין אינם
כשירים לקלוט את מה שהחדיר. לאחר שסיים, חסר אונים היה מנמנם
לצדי. גופו היה אז שלי והייתי מלטפת אותו בכפות ידיי וזה היה
שכרי. משבוע לשבוע, למרות שהיה מכאיב, תשוקתי גדלה".
"והוא התקרר. איך הבחנתי בזה? הזמן בו הניח לי ללטף את בשרו
לאחר ביאתו, התקצר. בחלוף החורף כבר היה קם ומתלבש מיד לאחר
שהתפרק. טען כי היחסים שבינינו אסורים והאשימני כי פיתיתי
אותו לכך. נותרתי עם ההרגשה שיחסי מין מלאים עם גבר מכאיבים
מבחינה גופנית ונפשית. לא ספרתי על כך לאיש. גם הפסיכולוג
המטפל בי איננו מודע ליחסינו בעבר ולאהבה שלבי רוכש גם עתה
לדודי. אני מתביישת, מכיוון שהיחסים הללו אכן היו ביוזמתי.
אני היא שכפיתי עליו את גופי".
"ועתה?"
"כמעט מדי לילה אנו מבלים שעות אחדות בשיחות אינטלקטואליות.
הוא זה שכיוון אותי ללמודים באוניברסיטה, לתרבות העברית,
לפילוסופיה היהודית ולקבלה. מבתו התאכזב. אינה מוכשרת ולא
התקבלה ללימודים באוניברסיטה. הוא קרוב אלי יותר משהוא קרוב
אליה. הוא קרוב אלי יותר מאבי".
"לאחר שהתבגרת, האם ניסיתם שוב לברר מדוע זה קרה ביניכם? האם
הוא מודע לסבלך?"
"דודי אוהב לשוחח אתי על כך. והוא בטוח בכך שאני הייתי זו
שגררה אותו לשכב אתי".
"מה ההיגיון שבדבר? הרי היית ילדה".
"לטענתו כבר אז הייתי מלאת יצרים והוא היה בהישג ידי. היה כבן
ארבעים, בשיא יופיו. גבה-קומה, דק-גזרה, שערו בלונדיני ועיניו
כחולות. כיום שיער ראשו לבן ופניו קמוטות ועדיין אני מאוהבת
בו. אז נראה לחלוטין כפי שאתה נראה היום, כמו הייתם אב ובנו,
רק יותר בוגר ובשל ממך". אחרי דממה שבמהלכה סטניסלב היה מנשק
ומלקק את פניה של רחלי, הוסיפה "הערב, אחרי שתים-עשרה שנה,
שוב הוצפתי באותה סערת-יצרים שבזמנו הציפני דודי. ראיתיך עומד
בחלון הראווה, גבה-קומה, דק-גזרה, שערך בלונדיני ועיניך
הכחולות יוקדות אש. פניך שמלכתחילה היו זועמות, משחייכו אליי,
כל אור העולם שפע מהן, אור-עלומים שלפני שתים-עשרה שנה שפע
מפניו של דודי ובינתיים כבה. קיוויתי שתגן עליי ותהיה לי סכר
שכחה, ודודי יהיה כלא היה. אוהבת אותך. תחילה זה קרה משום
שאתה מזכיר לי אותו. כל כך דומה לו. במהלך הערב שוחחנו
ונקשרתי אליך. כמוהו, גם אתה עונה לדרישותיי האינטלקטואליות
והסנוביות. אתה מעניק לי את מה שאני זקוקה ואתה בן גילי. ואתה
אינך בעלה של אחות אימי. כל הזמן אני חושבת על העזרה שיכולת
להעניק לי בכתיבת הדוקטוראט".
"מה את מבקשת ממני?" שאל סטניסלב במבוכה וקיווה שבתשובתה
תהייה מבקשת ממנו לשנות למענה לחלוטין את אורח חייו. יצר הרע
יושב חזק על עורפו ויתכן והיה נענה לה בחיוב.
אך היא ענתה, "אינני מבקשת ממך כי תשנה את תוכניותיך. אינני
מצפה כי תהיה לי לבעל. במולדתך תתעטף בגלימת הכמרים ואני
אמשיך את חיי האקדמאים בירושלים. בסך הכל אני זקוקה לכך
שהלילה תפרה אותי. האם אתה מסוגל לראות בעיני רוחך את הילד
המושלם שייולד לנו? הילד היפה, החכם והטוב ביותר. הפסיכולוג
דיבר אתי היום על אפשרויות הזרעה מבנק-זרע. אבל אני רוצה בילד
שייוולד מאהבה. ילד-אהבה שונה לחלוטין מילד שאמו לא תדע את
מקור הזרע. כבר לא אחלום שדודי יהא אביהם של ילדיי. מהלילה
אחלום שאתה תהיה אביהם. בהתנהגותך הוכחת לי שאתה אוהב אותי".
"אני חש בתשוקה שכמותה מעולם לא חשתי הן לרוחניותך והן לגופך.
והרי זוהי האהבה הטהורה. גם דבקה בי האובססיה שלך לילד.
בילדותי אימי ספרה לי שתינוקות בטרם נולדו כלואים במיכל גדול
ועליהם שומרות שלוש המריות הקדושות. הם שואפים לפרוץ החוצה,
משום שכל עוד ישהו במיכל הזה, כמו יהיו מתים. והם רוצים
לחיות, ליהנות מחמדות העולם הזה. הם מקישים בחוזקה בדפנות
ומשאבא ואימא שלהם שומעים את הנקישות, הם מעבירים אותם משם
לעולמנו. ייתכן שגם הילד שלנו מקיש עתה על דפנות המיכל. רוצה
לצאת. ולכן השתלט עליי יצרי הרע וכל הערב דבקתי לנשיותך. וזה
לא הולך לי".
"אם נשכב צמודים זה לזו על המזרון שבמחסן מתחת לשמיכה, יתרחש
הנס, סטאסי, לשנינו".
"אני רוצה אותך. אני רוצה בן שייקרא עמנואל. הוא שיביא שלום
בין כל המאמינים באל בורא-העולם. בננו יביא שלום בין נוצרים
ליהודים, מה שבתחילת שיחתנו הטלת עליי להביאו. מדי חודש אעלה
לרגל לירושלים לנשקו. כל העולם יאמין כי נוצר מרוח הקודש. רק
אנחנו נדע שהוא שלי. את, אני והוא".
משהשלים דבריו העביר את התנור החשמלי למחסן. על המזרון גופו
העירום כיסה לחלוטין את גופה. ולמרות שלא התכסו בשמיכה, הקור
לא הטרידם. משנואש מהסיכוי לחבור לה, התפרקד לצדה על המזרון
כמו היה חסר אונים. כל גופו היה אז שלה והייתה מלטפת את כלו
בכפות ידיה ומאום לא קרה.
לאחר שיצאה שעה בלא כלום, ניתק ממנה. כרע על שתי ברכיו
וביניהן לפת את ברכיה. הטה את פניו לתקרה וידיו תפסו ברגליה.
היא שמעה אותו נושא תפילה, "ישוע הנוצרי, אילו רק הלילה היית
נותן לי לשתות לרוויה את מי האגם הסואן הזה, את העלמה הזאת,
את שארית חיי הייתי מקדיש רק לך ולילד אשר תיתן לי. וגם אותו
הייתי מקדיש לך, שישרת אותך עד סוף ימיו. ולו רק פעם אחת תן
לי להרגיש שנולדתי כגבר, להוליד את עמנואל". לאחר שהטה צווארו
אליה ונשק את רגליה, שמעה גניחותיו, "אלא שנסים מתרחשים לעתים
רחוקות בלבד. הפעם לא נראה שנס עומד להתרחש לנו".
עצרה בו ואמרה, "עוד מעט יאיר השחר. למרות שאני אוהבת אותך,
עלי לשוב לביתי".
"אני אלווה אותך. את לא תלכי לבדך ברחובות העיר בלילה כל כך
סוער".
"אין צורך. אני מורגלת ללבד. עליך להכין נסיעתך. ועדיין לא
השלמת את מלאכת ניקוי החנות".
לא ויתר והתלווה אליה. משיצאו, גילו שמים זכים זרועי כוכבים.
השלג פסק, אלא שהמדרכות היו מלאות בו. "כשתזרח השמש כל זה
ייהפך לבוץ. ואני אזכור את הקור והשלג שקירבונו", אומרת רחלי.

בדרך סיפר לה חוויה שחווה ביום ששי האחרון. השתתף בתהלוכה
הצועדת לאורך הויא-דולורוזה אל קברו של ישוע. מאז בואו לכאן,
מדי יום ששי השתתף באותה תהלוכה, אלא שתמיד כמשקיף. ביום
השישי האחרון כבדוהו בנשיאת הצלב הענקי על גבו. יום סגריר
ומבניין העומד במקום שעליו עמד בית המשפט הרומאי, טילטלוהו
לרחוב כשהוא ערום. רק מעט בד הסתיר את מערומיו, וצלב-העץ הכבד
קשור לגבו החשוף בחבלים עבים. הוא נחפז לפלס לו דרך בין
ההמונים שהצליפו בו בשוטים וסיקלוהו באבנים. רגליו היחפות
נכשלו בגבשושיות האבנים המרצפות את ויא-דולורוזה. גופו התענה
והתייסר מהמשקל הכבד של הצלב שעל גבו, מהשריטות שחצבו בבשרו
החבלים שקשרו אליו את הצלב, מרצועות השוטים שפגעו בעורו
ומהאבנים שסוקל בהם. הכאבים העזים לאורכה של דרך הייסורים
מרקו את נשמתו. משאלה התגברו וכמעט לא ניתן היה לשאתם, חש כי
נשמתו ניתקה מגופו והתרוממה לעבר רוחו של ישוע ששימש כמחליפו
בתהלוכה. כך לקח על עצמו, ולו למראית עין, חלק מן הייסורים
שנגזרו על המשיח. ומשהגיעו לקבר הקדוש נשמתו נזדככה לחלוטין
וזכתה להתאחד עם זו של ישוע. אז חש באון גבריותו ובשפכה
שנפלטה מגופו ונספגה ברצועת הבד שכיסתה את ערוותו.
ליד פתח ביתה, מתוך הדביקות לחבור אליה, זרועותיו של סטניסלב
אחזו ברחלי. הצמידה אל גופו ונשק לה. "נשיקה אחרונה לידידתי
היחידה עלי האדמות. נשיקה אחרונה בחיי. לעולם לא אנשק בחור או
בחורה. לעולם לא אפגוש מישהו או מישהי כמותך. מדי יום אתפלל
למענך שלא תתייסרי. אני מבטיח".
לא זז ממקומו עד שראה אותה נבלעת אל תוך ביתה. רק אז פנה
בכיוון המדרחוב והסתלק אל חנות הנעליים.