כשערפל כבד עוטף את השמיים,
העננים בוכים גשם של דמעות,
ימים עוברים,חורטים בנתיים...
מן המקלט נושאים אל על תפילות.
והעולם שותק.
הדמעות בעיניים,הפחד בלב,
ובפנים חור קרבות ענק,שדואב.
מתפתלים מחלומות,
דורכים על זכוכיות,
והעולם שותק.
הדם מחלחל עמוק,
הזיכרון רוצה למחוק,
את הימים המרים,
את הרס הבתים...
לא רוצים לברוח,כסלע איתנים,
אבל ממשיכים לשהות,
בחדר בלי פתחים.
והעולם שותק.
הדמעות בעיניים,החור בלב,
ועדיין כואב...
כן,זה עדיין כואב.
קרבות עקובים מדם,היכן המלאך השומר?
ובליבנו תקווה:"מתי כל זה ייגמר"
בשעות הקטנות גם הכוכבים חשוכים,
ומבליחים בניצוץ,את כאב הנופלים.
ונשארות רק הדמעות,
שביגון את הגרון חונקות,
רוצים לכבות את השריפה,
את אש הלחימה,
לעבור את המשבר,להצליח להתגבר.
ושהעולם לא ישתוק עוד! |