אני גרה בדירה שמשיקה לפיסת החלל היחידה בתוכנית מתאר הנחושת
הזו, ירושלים, שבזגוגית המבט הראשון של שמש נובמבר, רואים דרכה
אנפות
ולא אבן.

יודעי דבר היו סבורים שמדובר כאן בסימבוליקה לזה שפעימות מתכת,

על משקל פעימות אבן, הן פילטר מודרני כצעיף שמתנופף
בטיילת ומסתיר פטמות זקורות. פנימה, כי החוצה זו קריה,
ופנימה, פנימה למדתי את עצמי, זו זו חתרנות.

הקונדום המהוה שהתחככה בו רגלי, עת מיששתי את הקיר, לומדת
בחושיי
מרקם של ההגדרה החדשה שלי לבית, לא הלם את הצעקה הרועמת של
רוני
כשהבחינה בי מביטה מחוייכת, פרצוף ירח מהול אוטיזם קל, בפיסת
הניילון הלחה
היא צעקה ואני הצלחתי סוף סוף שלמוע את השקט, שכל כך ייחלתי לו
כשברגל שמאל דרסתי צעד ראשון בדירה.

ארמון הנציב, כך כתוב. והמלח בנציב, כמו הברק בזהב מנוגדים
בעיני,
ואולי השכונה הזו היא התגלמות הדיסוננס. מזרח ירושלים ממולנו,
אבנים נזרקו
לעבר החלון הרנחב הזה שמציג את שהיינו רוצות לגעת בו, למולל,
כמו עשב
בימים אחרים, בתקופות של מדים שנצמדו בירכיים ובשד השמאלי, זה
הכבד יותר

בלילה הראשון בו הנחתי את ראשי עלה כר, ורוני כיסתה אותי
בשמיכה שכינתה חולד
נור כתב לילה, בנקודה שבה תהיי, שיהיה טוב. הצורך הראשוני שלי,
מבעד לקירות המעבדה הירושלמית
היה לצעוק ליאור לא עוד קירות בטון וטיפוס ברגליים לחות מהטל
שבדשא. ופתאום הדהד לי
בבטן המשתפלת הצורך לחבק את אמא שלך, ולהגיד לה תראי יש לי בית
תראי.

את קברת את עצמך בספרים, הוא אמר, מסייע לי לארוז את הפיסות
שלי בשקיות.
מעת לעת כל שקית זבל התמלאה במכתבים, והוצאות ישנות של תרגומים
בריטיים,
ושירה. זו קלשיאה נהדרת, חשבתי, מביטה בו מלמעלה, אוחז לי
בקרסול ומניח עוד ועוד
שאינם רבי מכר על ראשו, להציג לי יציבות. כמו לקרוא תיגר.
אמא שלך לא תנוח, אמר, מתגרה, הציפורניים שלך נראות כמו מקבץ
סוריאליסטי של הלילה לפני הוצאה
להורג של האסיר האחרון בסדום.

ארבעה תיקים של תחתונים, שמונה שקיות זבל של שירה, שלושה
טמפונים,
פנקס עטוף בכריכת עור אחד, ארבעה עטים נובעים, והמוסיקה היחידה
שהדהדה בתוף
שלי הייתה תיפוף צעדינו על האספלט. אל תעזבי, ניר קרא, משחד
בסופגניה
ואני הרגשתי בה שוב בבחילה שברכה אותנו הנידונים.

ביום ראשון נכתוב פקודה לפיה נגדים יוכלו לשפוט קצינים עד
דרגות שמעידות על כברת דרך שכולה סוכר חום ושתן מזגני תל אביב,
ביום שני נסייר בבקעה תוך לטיפת ידי עצירים מנהליים על-מנת
להרגיש חספוס ביום

שלישי נעורר דיון במשרד החוץ על נשק מעוור, רעד בידיים, וצריבה
בחלל בנרתיק וביום רביעי -

לפרקי חמישי, כשרוח מזרח צודדה בזקנו, פרופסור אומן הבטיח לי,
כשהניח את ידי על האבן הירושלמית הזו,
שלבית לא מתעוררים, ולבית אלא הולכים לישון.
בליקוי החמה הבא, אמר, תוכלי
להסביר את דילמת האסיר, ולהקדים תרופה למכה.
תורת המשחקים, גרס
היא סכימה נוחה להתמודדות עם הבאות. הוא
לא אמר מה בית זה. הוא לא

לאחר לילה של כתיבה, ניסוח דברים ופרשנות שפת גוף, הבוקר למחרת
בו
הדברים מתפרסמים על נייר כרומו מורגש כתמונת רקע דהויה, לכאב
החד במרכז
חלל הבטן. חוק שימור אנרגיה, אני משיבה, את המעט שנותר
ההיפראקטיביות שלי מתעלת
וניב ציפור נפש, עם העיניים הגדולות שמייצרות דמעות בקוטר של
פטמה
מניח אצבע שחומה על התפר הדק שבין שיגעון לשידלון לחידלון,
ואומר את השמחה הזו את
תטיחי במדרכה שבתחתית הבנין. הרגעי, הוא אומר, ומכין כמוסה
נוספת של האדום האדום הזה
שהוא אהבה.