בערב, אחרי שפתחו את הקלפיות והתחילו לספור את הקולות התברר
שבבחירות האלה נחלתי מפלה מוחצת; כנראה שאני צריכה להסיק את
המסקנות האישיות וללכת הביתה. אף סקר לא ניבא את הכשלון, לא
היתה כל תחזית שרמזה על העתיד לבוא. להפך, מינה צמח הבטיחה
ניצחון בטוח. לפעילים בשטח היה מצב רוח מרומם. מכל מרפסת כמעט
התנופפו השלטים. המשקיפים מטעמי נשארו עד הרגע האחרון בקלפיות,
היו ערניים, החליפו את הפתקים אחת לעשרים דקות, ומנעו זיופים.
ולמרות כל הסימנים המעודדים הללו, בשעה עשר וחצי, ערן בא אלי
לדירה ובישר לי את הבשורות המרות.
אחר כך, בשיחות הפוסט-מורטם שהיו לי עם עצמי, הגעתי למסקנה
שהכל קשור בצ'ק שהבאנו לחתונה של מיקי וגיא. ידעתי מראש שלא
הייתי צריכה בכלל לבוא לחתונה הזו מלכתחילה. ערן ומיקי היו יחד
בצופים ובגרעין, ולא רק שהם לא היו קרובים מאוד, ערן פשוט לא
יכול היה לסבול את מיקי, והתהדר בכך שבזכותו החבר'ה הפסיקו
להזמין את מיקי למפגשים שהם קיימו אחת לשבוע שבועיים ביום שישי
בערב. ערן תמיד היה מברר מראש אם מיקי הוזמנה והתכוונה להגיע,
ואם התשובה היתה חיובית, הוא היה מודיע לכולם שהוא לא בא.
ומכיוון שערן היה תמיד הרוח החיה של המפגשים האלה, עם הבדיחות
האינסופיות שלו, אף אחד לא רצה לוותר עליו. אחרת זה סתם היה
ערב של בוקים מהנח"ל. אז טבעי שמיקי היתה בסוף המנודה. אבל חרף
הנידוי, היא התקשרה לערן לפני חודש ובישרה לו שהיא וגיא סוף
סוף מתחתנים אחרי ארבע שנים, והפצירה בו לבוא ואפילו שלחה לו
הזמנה עם מפה והכל. זה היה בערך חודש אחרי שהתחלנו לצאת, ערן
ואני. יום למחרת ההזמנה, ערן נועץ בעמיתיו במהלך מפגש יום שישי
המסורתי, והחליט שאולי הוא יכבד את הזוג הצעיר בנוכחותו. "אתה
יודע, אם אתה הולך לחתונה של מיקי, תהיה חייב להזמין אותה
לחתונה שלך", אמר אשל לערן, ושלח לעברי מבט ממזרי. "אתה רוצה
שאני אבוא איתך?", שאלתי אותו מאוחר יותר, כשהיינו כבר ערומים
ובמצב מאוזן אצלי במיטה. "את ממש לא חייבת", הוא אמר לי, התהפך
על הצד השני ונרדם.
מאז אותו יום שישי ועד החתונה עברו ארבעה שבועות. במהלכם, ערן
הספיק לשדרג את הסטאטוס שלי ל"רותי, החברה שלי". הוזמנו לשתי
מסיבות. לשתיהן הלכנו, ובשתיהן רקדנו יחד ריקודים חושניים.
במסיבה השניה, שהתקיימה מספר ימים לפני החתונה, היו גם מיקי
וגיא, ואז הסתבר שיש לשתינו עבר משותף.
את מיקי הכרתי לראשונה בבחינות לסטודיו למשחק של ניסן נתיב.
כמוני, היא עברה את השלב הראשון והשני, אבל לא הצליחה לדלג מעל
המשוכה האחרונה. זה היה בעיקר בגלל בעיות האישיות שלה. לכולם
היה ברור שיש לה כישרון משחק, אבל בכל מה שהיה קשור לעבודת
צוות, פשוט לא היה לה את זה. היא עשתה את כל הטעויות האפשריות,
וכל הסקרים ניבאו לה כישלון מוחץ. כשהתקשרו אלי כדי לבשר לי
שהתקבלתי ללימודים בסטודיו, בכלל לא התפלאתי שהיא נשארה בחוץ.
אף אחד לא התפלא. אני חושבת שחוץ ממיקי עצמה, כולם נתנו לה אפס
בסוציומטרי האנונימי שעשינו ביום האחרון של הבחינות.
ברגע הראשון מיקי בכלל לא זיהתה אותי במסיבה. אולי זה היה בגלל
שהיה חושך. אולי זה היה בגלל שמאז הבחינות לסטודיו, הספקתי
לצבוע לבלונד ולעבור מעדשות למשקפיים. היא נשארה ג'ינג'ית
ומנומשת כמו שהיתה. שניה אחרי שהיא סוף סוף קלטה מי אני היא
כבר הזמינה אותי לחתונה שלה. אחר כך פגשתי את גיא, בעלה לעתיד,
שרק אישש את התלונה הפופולארית ביותר של בחורות רווקות מרירות,
"למה כל הנסיכים מתאהבים בצפרדעים?". לאורך כל השיחה ביני לבין
מיקי, ידו של ערן היתה כרוכה סביב המתניים שלי. אחר כך, כשמיקי
וגיא הלכו, נשארו שאר החברים ודנו בסכומים. שי אמר שעלות של
אורח בחתונה ממוצעת נעה בין שלושים וחמישה לארבעים דולר, כך
שהסכומים של הצ'קים צריכים להיות בהתאם. ערן התעקש לדעת מה
המינימום. "מאז שקניתי את האוטו, התשלומים והמשכנתא קורעים
אותי. אין לי כסף להשקיע במיקי", הוא קבע. לא הצלחתי לשמוע מה
שי ענה לו, כי בדיוק אז החברה של שי, עידית, שאלה אותי איפה
קניתי את הנעליים.
בלילה, כשנסענו הביתה, ערן שאל אותי אם אני מתכוונת לבוא איתו
לחתונה. אמרתי לו שאני לא יודעת. אני אישית לא הייתי רוצה
להזמין לחתונה שלי מישהי שהיתה מזכירה לי את אחד הכשלונות
המקצועיים הראשונים שלי. זה נראה לי משונה ומביך, ואמרתי את זה
לערן. "תעזבי", הוא אמר לי, "היא הזמינה אותך, אז את יכולה
לבוא בלי בעיות".
החתונה התקיימה כדת משה וישראל באחד מחוות החתונה הפופולאריות
שמאכלסות בהמוניהן את האזור בין רעננה להוד השרון. הכלה היתה
קורנת. החתן היה סטואי כנדרש. ערן היה אחראי על הבאת הצ'ק. אני
הייתי אחראית על המראה הייצוגי. בשלב הקוקטיילים והמתאבנים,
עמדו ערן וחבריו וערכו השוואות. אשל הביא 500 שקלים. דודו 360.
שי ועידית הביאו 600. נוכח סכומים אלה, היה הצ'ק של ערן
(וטכנית, גם שלי) מפגן ראווה גרנדיוזי של קמצנות. החברים עטו
על מגש נוסף של אפריטיפים, ואני ניצלתי את ההזדמנות למשוך אותו
רגע לפינה. "רק מאתיים שקל?", שאלתי אותו בלחישה רמה. "היא
תהרוג אותך. היא תהרוג את שנינו", אמרתי לו. ערן רק חייך
בביטול. "אולי זה סוף סוף ישיג את המטרה, והיא תפסיק לדבר
איתי", הוא אמר, והסתובב לעבר מלצרית בסינר ירוק כדי לחטוף עוד
בורקס מיניאטורי מהמגש שלה.
נשארנו עד סוף הערב כמעט. גם בגלל שהבטחנו לקחת את אשל ודודו
טרמפ, והם לא הראו כל רצון להסתלק מהחתונה לפני שהיא מסתיימת
באופן רשמי, וגם בגלל שהמוסיקה היתה סבירה, וערן שתה כל כך
הרבה על בטן ריקה, שרק כעבור כמה שעות וכמה וכמה מנות של בקר
במרינדה הוא חזר סוף סוף לעצמו. כשעמדנו ללכת, מיקי נפרדה
מאיתנו בהתרגשות. "היתם הרוח החיה של הערב", היא אמרה לי,
לוחצת את ידי חזק מדי. "בקרוב אצלכם", היא הוסיפה, שניה לפני
שפנינו לצאת. "תודה", אמרתי לה, והרגשתי את המבוכה מטפסת לי
במעלה הפנים כמו גרף הפיגועים המאמיר בימי שלטון פרס בתשדירי
התעמולה של הליכוד.
בדרך הביתה, ערן ניצל כל רמזור אדום כדי להניח את ידו הימנית
על חצאית הסאטן המבהיקה שלי. אחרי שהורדנו את אשל בזלוצ'יסטי
ואת דודו במזא"ה, נסענו אלי הביתה. ערן היה עייף ונרדם מיד.
אני הייתי קצת יותר מוטרדת, והנחרות של ערן לא עזרו לי במיוחד.
עברה שעה עד שגם אני הצלחתי להרדם. חלמתי שאני מצביעה למפלגת
עולי רומניה, בראשותה של מיקי.
יומיים אחר כך התקיימו הבחירות לכנסת ה- 15. בבוקר נסעתי לבאר
שבע להצביע אצל ההורים שלי, שם אני רשומה, וחזרתי לתל אביב
לפנות ערב. גם ערן נסע מחוץ לעיר: הוא היה משקיף מטעם מר"צ
בקלפי בצפת. קבענו שהוא יבוא אלי בשמונה, וניסע לראות את
תוצאות מדגם הטלוויזיה עם כל החבר'ה אצל אשל בבית. בשמונה וחצי
הוא צלצל מהאוטו ואמר שהוא תקוע בפקק בצומת אליקים. ברבע לעשר
הוא צלצל ואמר שהוא במחלף נתניה צפון. בעשר ועשרים הוא זמזם
באינטרקום. למרבה השמחה, גם פרסום תוצאות המדגם התעכב. כיביתי
את הטלוויזיה ורצתי לענות. "לרדת?", שאלתי לאפרכסת האינטרקום.
הייתי כבר מוכנה ולבושה. "לא, אני רוצה לעלות", הוא אמר. לאור
הנסיעה הארוכה, הנחתי שהוא חייב להשתין. פתחתי לו את דלת
הבניין.
בניגוד לפרשנות, הוא לא זינק לשירותים, אלא נכנס פנימה לתוך
הדירה בצעדים מדודים, איטיים וכבדים. "למה לא אמרתי לי לרדת?",
לא הבנתי. "אנחנו מאחרים. בטח מינה צמח כבר התחילה". הוא שלח
מבט לעבר הטלוויזיה הכבויה שלי, ואמר, "כי יש לי דברים לא
טובים להגיד. אני רוצה שניפרד".
כמו הפרשנים הפוליטיים באולפן הבחירות בשלוש לפנות בוקר, אור
ל- 30 במאי 1996 אחרי שנפתחו קלפיות האמת של המדגם שהצביעו על
מגמה הפוכה, כמו המבט המבולבל שהיה למינה צמח למחרת ב"מבט",
כמו ההלם הנשקף מעיניו של שמעון פרס המגלה שהבכורה נלקחה ממנו
שוב, כך סגרתי את הדלת, והלכתי לסלון. כשפתחתי את הטלוויזיה,
נשמע קולו של חיים יבין מבשר בחגיגיות לאומה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.