[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סיפור אמיתי !
ספור הצלתם של 2 נערות יהודיות שנלקחו על ידי הנאצים לבית
זונות והוצאו על ידי 2 חיילים מהבריגדה היהודית ב- 1945


א

שלוש  פעמים הפגיש אותי הגורל עם ל'אינקון  ('אלמונית',
בצרפתית), כשבכל מפגש שמרתי אף אני על אלמוניותי והתכחשתי לכל
קשר, העלול לגלות לבני משפחתה (בעלה, בתה) את המקום בו פגשתיה
לראשונה. סבור הייתי, שאף לבעלה שאהב אותה והקנה לה מעמד בטוח
בחיים, לא גילתה את עברה האמיתי בימי השואה האכזריים, שכל
הניצול ממנה שמח, אם הצליח להשכיח את הימים האלה. לכן כאשר
במפגש הרביעי אתי גילתה שאמנם האיש, שחשדה בו כל הזמן הוא הוא
מכיר את עברה - נעלמה לתמיד מהעיר, בה עלולה הייתה להיפגש אתי
שוב. גם היום בתום 56 שנים לא אפרט אף ברמז את שמה  ולא את שם
בתה העלול לזהות אותה. רצונה של ל'אינקון - כבודה ( פשוטו
כמשמעו!), כפי של כל איש ולכן  עד סוף ימי אשמור אותה בזכרי כל
'אינקון -האלמונית.      
                                          ב
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר הגיעו ארצה הידיעות הראשונות
על יחסם של הגרמנים אל יהודי פולין הכבושה, הייתי בין הראשונים
(מספרי 15059 ) שהתנדבו ליחידות העבריות בצבא הבריטי ('באפס').
הפלוגות הפכו לגדודים והגדודים ל"חטיבה יהודית לוחמת" (חי"ל) .
ב4 במארס 1945  תפסו הגדודים של חי"ל  גזרה בחזית. מאז עד 25
באפריל פעלה החטיבה בחזית ( פטרולים, חילופי יריות, מוקשים),
כשמולה ה'יגרים' (ציידים)  הגרמניים. בפסח, אחרי הקרב ההיסטורי
שניהלה החטיבה היהודית וצליחת הנהר סניו, שהפריד בינינו לבין
האויב, החלו הצנחנים הגרמניים לסגת בחיפזון מפני הרודפים
היהודים. בכל העיתונות העולמית התפרסמה הידיעה שהיהודים אינם
רק קורבנות של הגרמנים אלא , שהגיבורים כלפי זקנים, נשים וחסרי
מגן  הכלואים בגטאות -בורחים מפני לוחמים אמיצים שעל מדיהם מגן
דוד, סמל  השפלה בגטו .ב-29באפריל נכנע הצבא הגרמני באיטליה
לבעלות הברית ללא תנאי.  ליחידות מעטות של החטיבה אפשרו בעלות
הברית, הרודפים אחרי הנסוגים להשתתף ברדיפה. אחרי ארבעה שבועות
של פעילות ללא מנוחה  הוציאה אותנו המפקדה העליונה
לחופשת-מנוחה. הגדודים פוזרו בערי נופש בהולנד ובבלגיה, אך למי
הייתה נחוצה מנוחה ?
ב-7 במאי נכנעה גרמניה כולה ללא תנאי. אירופה חגגה ניצחון על
היטלר, אך אנו לא היינו מסוגלים לשמוח, כי לפנינו נפתח לראשונה
גורל הטרגדיה היהודית. מחנות  הריכוז ששוחררו גילו אלפי חיים,
הנוטים למות מרעב וסביבם ערמות מתים, שמצאו מנוחה אחרי הסבל
הרב ולעומתם רבבות חסרי בית וחסרי עתיד, הנודדים מארץ לארץ, מי
הביתה ומי מתעקש לראות את הדרך לארץ היחידה -ארץ ישראל.
יש שמתוך ההמון האפור הצועד קדימה, ללא מטרה היו מתפרצות כמה
דמויות ולמראה מכונית שעל כנפיה התנוסס באופן ברור מגן דוד,
סמל החטיבה, היו מנפנפים כמו מטורפים בידיים וזועקים: "אנחנו
יהודים! שמע ישראל! מזל טוב! קחו אותנו! אל תשאירו אותנו!
יהודים!!"
מה פלא שאף אנו חיילי הבריגדה היהודית, במקום ליהנות מהמנוחה
התחלנו להתרוצץ בכל רחבי אירופה. כולם בלי יוצא מן הכלל נרתמו
למפעל ההצלה. איש לא הורה להם. איש לא ביקש מהם ואיש לא הדריך
אותם איך? היכן? יש מי שהרחיק לנסוע עד לפולין, כדי לחפש שם את
יקיריו, שמא נותרו בחיים. והיו מקרים שהמחפשים נרצחו על ידי
אנטישמים פולנים, אשר  השלימו את עבודתו של הרוצח הגרמני ולאחר
שגילו כי החייל היושב בקרון הרכבת אינו אנגלי או אמריקני, אלא
פשוט יהודי, השליכו אותו מהרכבת הנוסעת. יש שהתמחו בחיפושים
בתוך המנזרים, בה הוסתרו ילדי ישראל קטנים, שלא ידעו שהם
יהודים או לא רצו להודות, אחרי שהנזירים הטילו עליהם פחד  מפני
הגרמנים, העורכים חיפושים אף במנזרים והם טענו בעקשנות,
שהוריהם הנוצרים השאירו אותם כאן. אך חפיסת שוקולד ושקית
סוכריות עשו נפלאות ופתחו את לבבם ואת פיהם היהודי.
אכן כולם  עסקו בהצלה, בגילוי יהודים שנותרו בחיים והעברתם
לבסיסים באיטליה.   התרוצצות זאת נמשכה עד  שארגון ה'הגנה'
בארץ הקים את המוסד  להצלת יהודי אירופה ובראש המפעל, שהעסיק
אלפי מתנדבים נעמד יהודה ארזי, המבוקש בארץ על ידי המשטרה
הבריטית ושהתפרסם באירופה  על ידי ייסוד יחידה צבאית פרטית
משלו,  שהתפרסמה בין כל העוסקים בהצלה  כיחידת "טי.טי.ג'י".
איש מהבריטים שהיה לפעמים מעמיד את מכוניתו במחנה, כדי למלא
אותה בבנזין לא טרח עצמו לשאול את הש.ג. הניצב ליד השער, מה
טיבם ראשי תיבות אלה ובמה עוסקים חיילי היחידה. לחבריו
הסקרניים, ששאלו את יהודה מה פירוש השם "טי.טי.ג'י", היה עונה
כשחיוך רחב ממלא את פניו של האיש הרציני ורב-פעלים:
" פשוט "תלחס טיזי געשעפטען" אכן השם המסתורי היווה תערובת
קונדסית של  "שק בתחת" בערבית עם המלה ביידיש, שפירושה '
עסקים'. אכן  יחידתו של יהודה ארזי הייתה בלתי חוקית ולא הייתה
צריכה לעניין את המפקדה הראשית, המכהנת בלונדון והנלחמת בעלייה
בלתי לגלית של יהודים ולכן  תשובתו של ארזי לאנגלי, שהיה מכניס
את אפו לנעשה במחנה שלו, הייתה  גסה  ועוינת: "זאת יחידה
סודית, אבל אם אתה  רוצה דווקא לדעת על פעולתה  אסביר לך בשפה
צבאית: אלה  הם  עסקי שק בתחת!" על אף שמה המצחיק ידוע היה לכל
מי שעוסק בהצלת הפליטים, שיחידה זאת עסקה בהעברת הפליטים
למחנות מיוחדים ומשם לספינות שרכש . לרשותה  עמדו עשרות נהגים
מכל מיני יחידות, כשלכל נהג קטע להעברת הפליטים עד המקום בו
הוחלף על ידי חברו, עשרות מבריחים מקצועיים , שתמורת תשלום
קבוע שמרו על סודיות, סוכנים לרכישת ספינות וקברניטים, ילידי
הארץ,  בחורי פלמ"ח ,שידעו את נתיבי הים, לא חששו להיכנס
בעימות עם הצי הבריטי האדיר ולהוריד בלילה חשוך וסוער את
הפליטים בנמל קטן בארץ.              

                                        ג

אך בטרם ריכז המוסד את מפעל ההצלה ושלח מהארץ מקצוענים,
שהשתלטו על אלפי מבקשים לפעול, לעזור, להציל, עסקו כל החיילים
על חשבון חופשות, טיולים מתקציבם הפרטי בהצלת כל יהודי, שנשאר
בחיים, בכל מקום שנמצא, בכל הזדמנות. דבר לא היה אסור ולא היה
מסוגל לעצור חייל במדים. לא היה מקום, שלא הייה חשוד, שבו לא
חיפשו את המסתתרים או עדיין עצורים. חוות חקלאיות, מפעלי
תעשייה. מנזרים ואפילו בתי זונות, שלתוכם לפי השמועות הכניסו
הגרמנים בנות יהודיות צעירות, על מנת שבנות גזע נחות  יספקו את
תאוותם של החיילים, בני גזע עליון. ורק כאן מתחיל הסיפור,
סיפור אמיתי ולא דמיוני, קטע ממסכת פעולותיי יחד עם  יחיאל,
יליד בולגריה, חברי לנשק והישן אתי  בשדה ב'ביוואק' (אוהל שדה
לשניים).
אחרי שמירה משעממת במשך שבוע ימים בעיירה בלגית קטנה  על מחסן
תחמושת כשהנשק שניתן לשומר הוא מקל קצר ביום וידית מכוש בלילה,
ניתנה לשנינו  חופשה  עד חצות. חופש התנועה היה מוחלט.
ה'טראמים' (החשמליות) העבירו כל חייל במדים בלי תשלום וכל
הגבולות של אירופה היו פתוחים.
" הבעיה רק לאן הפעם? בלגיה ? אנטוורפן או בריסל עם מנקין פיס
או הולנד? אמסטרדאם? שוב 'רייקסמוזיאון' ? עדיין יש לי כאב ראש
והרגליים כואבות מהביקור האחרון.."
"קראתי מודעה שבשעה  7 בערב  מתקיימת מסיבה לכבוד חיילים
יהודים בקלוב הציוני בליל. מעניין אותי איזה ציונים יש שם, מה
יגידו ואולי גם נמצא שם ציוניות? אני חושב שבמקום בכל חופשה
לעייף את העיניים  בהצצה בתמונות ופסלים מתים, לא יזיק לנו אם
נכנס בשיחה עם כמה יהודים לא ישראלים.

אולי גם נוכל לעזור להם , להוציא אותם, אני יודע..נוסף  על
החברה שלנו יהיו שם בוודאי הנהגים מ "אחד-שבע-שמונה"  והם
בוודאי לא באים, כדי לשמוע נאומים בצרפתית. ועד שבע בערב נוכל
גם לראות עיר אחרת, שלא ידועה כמו בריסל או אנטוורפן."
"מה  אגיד לך" עניתי ליחיאל, "כרגיל אתה צודק. נצא הפעם להכיר
את לילי ואולי גם שמה נמצא איזה יהודי שיהיה זקוק לעזרתנו. מה
ידוע לך על העיר ליל?"
"ליל? עיר בצרפת, שלפי המפה מרוחקת כ-19 קילומטר  מהגבול
הבלגי. לומר את האמת ,אני בעצם  אינני יודע מה אני מחפש בליל,
אך עצם הדבר להחליף את הנוף הידוע של הטיילת על שפת הים במקום
לא ידוע ,השפיע על  החשק לקפוץ לליל שבצרפת."
כאשר עלינו למכונית של "מוישה הדרייוור", שבה ישבה  כבר קבוצת
'קיבוצניקים', הפנה עלינו מבט חשדני:
"אז פתע התגבר עליכם החשק לקפוץ ללילי? הא? בעלי משפחות
נאמנים, שיום יום שולחים מכתבי געגועים לנשותיהם המצפות להם
בכיליון עיניים. אני מבין  רווקים , כמו אהרונצ'יק או סתם
קיבוצניקים, בעלי אהבה חופשית, מקלחת משותפת, אבל אתם ? מה יש
לכם לראות בליל? עיר שרחובות שלמים לא שוקמו אחרי שהמפציצים
האמריקנים או בריטים הפציצו אותם. מרבצי הפחם, שמורידים אלפי
תושבים למעמקי האדמה, כנסייה משוחזרת מימי הביניים או יותר
מאוחר. לא נמאס לכם לראות 'קייזות' עתיקות באיטליה או את
הבורסה הישנה. לא נמאס לכם עוד לצלם בורסה בבריסל או
באנטוורפן. תנו לאחד הנערים סיגריה אנגלית, אז יציג לכם את כל
הדברים החשובים בליל ובעד שתי סיגריות יפתחו לכם את המוזיאון
העירוני, שיכול לצחצח נעליים לאחד האולמות שב'לובר' או בבריסל.
אך בעיקר   מפורסמת לילי  בשלושה בתי זונות, הניצבים לא הרחק
מהמועדון היהודי, והעובדים "נון סטופ" (ללא הפסקה, באנגלית)
יומם ולילה. שם תמצאו חיילים כמוכם, שהיו כל הזמן כמו סוסים
רתומים לעגלות ולפתע מצאו פתח  באורווה ויצאו בדהרה  לחופש
כשזנבם מורם למעלה. בכל אופן שיהיה לכם ברור שבשעה  10  בלילה
'אקזקטלי' (בדיוק, אנגלית) אני חוזר למחנה  ואל תשתוללו עד
שתשכחו את השעה. ובמקרה שתחליטו להקדים, לכו לכיכר ז'אן ד'ארק
וקחו 'טרמפ' אצל  החברה מ- 178. תמיד תמצאו שם אחד או שניים
שנעים בלי הרף בין צרפת לבלגיה או בין צרפת לאיטליה."
"גמרת את ההטפה על הסוסים הדוהרים עם זנב למעלה ? על מה יכול
לדבר בעל עגלה- אם לא על סוסים? לידיעתך  ר' מוישה, הצדיק
בדורו, נתבקשנו אתמול על ידי קצין הפלוגה להשתתף במסיבת
המועדון הציוני בליל, כדי לייצג שם את הגדוד. כנראה שלקצין יש
דעה יותר טובה  ממך על  חברי קיבוצים. נוסף לכך נתבקש ה'צרפתי'
שלנו להחזיר להם ברכה  בצרפתית עסיסית שלו ולאחל  לציונים אלה,
העושים ציונות במועדונים :"להתראות חברים אולי עוד שנה בארץ
ישראל העובדת!"  עכשיו אתה מבין ר' מוישה ?"
" יהיה כך. בכל אופן אני מזכיר לכם. בדיוק  בשעה עשר. עד אז
יש לי לכל הפחות שתי הסעות חשובות ודי לחכם ברמז. זהו. כאן אנו
נפרדים. שיהיה לכם בהצלחה  ."
                                           
                      ד  (הממהרים רשאים לדלג עליו!)        
           

"מוישה הדרייוור" צדק. ליל לא הייתה שונה מעשרות ערים שרגלינו
חרשו. עברנו אותה לאורכה ולרוחבה. כמעט כל בתיה היו מקושטים
באפריזים או קריאטידות כנסיותיה המפוארות בסגנון גותי, גניה
והפסלים הרבים אמנם הרשימו, אך כשנזכרנו בבולוניה עם מזרקת
נפטון ובכלל כל עיירה באיטליה, לא היה מה לליל להציע.
"עם כל קישוטים אלה על הבתים, גנים ופסלים לא הייתי מחליף אותה
בתל אביב שלנו", קבע בהחלטיות מיקי, "אז זהו מה שיש לראות כאן
?"
 " העיר אפורה והבתים על  אף הקוסמטיקה הזאת אפורים."
" זה בלי כל ספק מאבק הפחם, שהרוח מביאה מהמכרות."
"מה אתם רוצים 'חברה' ? קחו זקנה  בת שבעים או שבע מאות
ותעמידו מולה סניורינה בת עשרים. מי יותר יפה?" קבע ה'צבר'.
"הי,חברה, הביטו פה בין העצים ! מה זה ?" קרא מישהו.
התקרבנו ולומר את האמת הזדעזענו. קבוצת פסלים, שדמיונם לבני
אדם היה מפליא, אך באיזה מצב.
"כאן כתוב, שאלה הם ארבעה אזרחי ליל, שנורו למוות על ידי
הגרמנים לפני  100  שנים", קרא 'ז'אן את הכתובת.
"אבל אם הם נורו.."
אזרח מקומי ,שראה אותנו מתבוננים בפסלים, כאילו קרא את המחשבות
שלנו הסביר:
"זה היה לפני מאה שנים ואילו  הברברים הגרמניים, שהיו כאן
עדיין לפני כמה חודשים ערפו את הראשים של כולם ולשניים מהם
הסירו את הרגליים."
"איום!  זאת כאילו אנדרטה של השואה", לחש ה'צרפתי'.
"אם זאת  היא אנדרטה של השואה, אז לא ראית את ברגן בלזן. אנחנו
נאלצנו ללוות   את הקצין, כשהוא ביקר במחנה זמן קצר אחרי
ששוחרר. הקצין קיבל 'שוק': "הכל אבוד", לחש "אין עוד יהודים!"
ולמחרת התאבד בירית  אקדחו.
הגן הפשוט שימש רק מבוא לגן ענקי ומטופח בטעם אומנותי. עיגולי
עיגולים של פרחים על רקע עשבייה ירוקה, שהקיפה אותם, שטיחי
פסיפס נרחבים תוך הרמוניה של צבעים - הכל העיד   שאומן גדול
היה ממונה על הטיפול בגן זה.
"זה ממש משגע. גם צייר לא היה מסוגל  ליצור קומפוזיציה כזאת".
"ואני אומר לכם, שאצלנו בבולגריה, בסופיה ישנם גנים עוד יותר
יפים", התעקש יחיאל.
"שמע נא 'בולגה' (קיצור ל'בולגרי') כבר הגיע הזמן שתגיד:"
אצלנו ברמת גן ולא בסופיה. אתה גר שנים ברמת גן, סיימת שם את
הלימודים.."
"לא נכון. אני  למדתי שמונה שנים בסופיה ואני זוכר אותה היטב,
כמו היום."
הגן המפואר הסתיים באגם. שביל של אבנים שוחות הוליך למערה,
שבתוך האגם.
סטלקטיטים וסטלגמיטים קישטו  את המערה. טיפות מים נטפו בלי הרף
על העמודים, שהיו מכוסים ירוקה ואזובים..
"מה אתם אומרים, מערה זאת טבעית או מלאכותית ?"
"הייתי אומר לפי הירוקה המכסה את הסטלגמיטים, שהיא טבעית
ועתיקה ."
כאן חיכתה לנו הפתעה. ה'צבר' הנאמן למערת הנטיפים בבית שמש,
החל בודק בקפדנות את העמודים הגבישיים שצמחו מתוך האדמה.
"אולי לתת לך זכוכית מגדלת, שרלוק הולמס?"
" לא צריך. יש לי עיניים של צלף. הו, הנה, מיד  ידעתי..שזאת לא
מערה, כמו אצלנו. מערה שעל פני האדמה ושהאוויר והשמש חודרים
אליה. אבל עבודה יפה. הנה התקרבו גם אתם. אתם רואים את חוט
הברזל הזה הבולט מתוך העמוד. יציקת בטון, שפריץ מלאכותי, אשר
אחרי זמן מה מתכסה בצמחייה שגידלו אותה, בטרם פתחו את המערה
לפני הציבור ותשבעו, שהיא טבעית."
"הכל מזויף כאן.."
בשלב זה התיישבנו על כל הספסלים, שהיו בגן, הוצאנו מתרמילי הצד
את הסנדוויצ'ים, שהכין לנו הטבח הנדיב, פתחנו את בקבוקים עם
המשקה, המעשנים בכל מחיר הדליקו לעצמם סיגריות ( מוצר יקר מאוד
בימים אלה)  וניהלנו שיחות על דא ועל הא. עתה העיז ה"צרפתי"
להזכיר לנו:
" חברה אני מזכיר לכם, שבשעה שבע נערכת בקלוב הציוני מסיבה
לכבודנו!"
"הצרפתי אחוז קדחת, כמו שחקן מתחיל לפני ההצגה הראשונה שלו.
אחרי הכל הוא יצטרך  הערב לייצג את כל החטיבה ולהראות את
הצרפתית שלו לצרפתים."
"מי יודע כאן היכן נמצא הקלוב  הזה?"
" אין בעיה. אפשר לשאול כל מי שיעבור על ידינו. תמיד אפשר
למצוא יהודי ברחוב, גם אם הוא מחופש לצרפתי גזעי."
מתברר, שהקלוב נמצא הרחק ממרכז העיר בתוך הרובע של 'העלובים',
על שם ספרו הנודע של ויקטור הוגו.
כולנו התחלנו לדשדש בתוך סמטאות צרות  וחשוכות. חייל אמריקני
התנדב לעזור לנו למצוא את 'מבוקשנו':
"הנה פה ימינה "הרחוב אי.בי.סי".
אכן זהו הרחוב היחידי בליל, שכל חיילי צבאות הברית (ולפניהם
הגרמנים) מכירים אותו. סמטה שרוחבה אולי מטר וחצי. משני צדדי
הסמטה ישבו על סף הבית נשים זקנות וחסודות וכאשר עבר על ידן
חייל ,הזמינו אותו להיכנס:
"קום  היר בוי!" ( בוא הנה בחור!)
אחדות מהן היו עסוקות בקריאת ספר (??), אבל כל אלה היו בעלות
בית זונות משלהן. כמה מאות מטר מהרחוב הזה נמצא הקלוב הציוני.
למטה המשרד ולמעלה "הקלוב של התאחדות-פועלי ציון". הגענו בדיוק
בשעה שבע. בצבא למדנו, שאם אומרים, שהמסדר ייערך בשעה שבע, הרי
לכל הפחות חמש דקות לפני שבע ערוכה כל הפלוגה והרס"ר צריך רק
לתת את הפקודה המתאימה. כאן מצאנו את השער נעול ואיש לא נמצא
בסביבה . שוער, שמש  והעיקר לא האיש שחתם על ההזמנה הרשמית.
אין זאת, כי ציוני ליל ידעו, שאם כותבים שבע, אז לפני שבע וחצי
לא יבוא אפילו היושב ראש וכל המאחר, הרי זה משובח.
במקום לעמוד ללא מעשה, חזרנו על עקבותינו  דרך " אי. בי. סי."
הפעם לא הזמינו אותנו  הנשים החסודות להיכנס.  הן הכירו יפה את
כל הפנים, מדים. בקיצור אנחנו לא נהיה לקוחות שלהן וחבל אף
לפנות אלינו.    
                                  ה
" חברה, מה דעתכם על סיור מדעי במוזיאון האהבה?"
" למה לא. אם אנחנו כבר בליל, עלינו לראות הכל."
"קדימה צעד!"
לפנינו הזדקר גוש   בתים, המסומנים היטב על ידי פנסים אדומים,
גדולים מעל שעריהם. התפרצנו לראשון, כשה"אנחנו!" ולא "אני",
משרה בנו אומץ לב. אחרי הכל היה זה הביקור הראשון  של כולנו
בבית בושת. התפרצנו יחד, כמו עדר
שוורים בעיר ליסבון, באחד החגים, בו משחררים את השוורים,
שדוהרים ברחובות העיר, כשהמוני אנשים בורחים מפניהם תוך צחוק
וצעקות בהלה ואחרים רצים אחריהם ובאומץ תופסים את הרצים
בזנבותיהם. לא ראינו את המנהלת, המושבת בחדר הקבלה. הסטנו את
הוילון האדום ופרצנו לאולם התצוגה. על  אחת הספות ישבו שני
חיילים עם שתי בחורות, שגירו אותם .על אחד הכיסאות ישב אזרח
מכובד, לבוש בקפידה. הוא החזיק על ברכיו בחורה מעורטלת ועסק
בעיסוי יסודי של שדיה הגדולות.
"ממש טוביה החולב ובאיזו יסודיות הוא עושה זאת. אני מוכן לקבל
אותו לקיבוץ שלנו בתור רפתן." קרא אחד הקיבוצניקים, שנעמד מול
הזוג והתבונן בהם בפליאה.
"הרפתן'  הפסיק את עבודתו, הרים את ראשו ומוכן היה לגעור בבחור
הלא מחונך, שנעמד לפניו ודיבר בלשון לא צרפתית. מה נדהם,
כשבמקום הבחור, שרצה לצעוק עליו ולעורר  את תשומת לבה של
המנהלת, נתקל מבטו  בגוש גדול וצפוף של חיילים, שצחקו בקול
רועם. הבחורה המעשית  קפצה מיד מברכיו, תפסה את ידו ומשכה אותו
לאחד החדרים.
" באנו, ראינו וניצחנו!" קרא הקיבוצניק, שהרגיז את האזרח
המכובד.
"מה ניצחת? זעיר בורגני קטן, פקידון המתייהר כלפי הלקוחות
הבאים אליו, שבשעות העבודה 'התפרפר' לכאן, כדי למצוא כאן
סיפוק, שאשתו ואם לילדיו לא מוכנה לתת לו. יללה, נלך לשני."
בבית השני, בטרם הספקנו לראות משהו, התנפלו עלינו שתי בחורות
במכנסיים קצרות, תוך מגמה ברורה להמריץ אותנו ללכת בעקבותיהן
לחדריהן.
"חברה. פה העובדות הן רציניות ואינן חושבות לבזבז את זמנן.
"טיים איז  מוניי" (הזמן הוא כסף).חבל על מאמצכן. אנחנו כבר
יוצאים. גוד ביי!"
"ביי! ביי! בויס!" השיבו לנו תוך צחוק.
בבית השלישי לא מצאנו כל פעילות מיוחדת. על כיסאות ישבו כמה
בנות חצי ערומות ופטפטו ביניהן.
"שום דבר מיוחד!" העיר משהו.
אף על פי כן גילו עיני באחת הפינות שתי בחורות, שישבו בנפרד
ושוחחו ביניהן בצורה חופשית ביידיש עסיסית. פניהן לא היו שונים
מפניהם הרגילים של  הבנות שלנו. ונוסף לכך - יידיש. לא היה לי
כל ספק, שגיליתי משהו. החשד התחזק, כאשר אחת הבנות, אחרי
שהתבוננה בנו, קמה וברחה לאחד החדרים  וחברתה קוראת אחריה:
"עם הגרמנים יכולת לשכב לילות ארוכים ועם יהודי לא נאה לך?"
איש מהחברה, שהיו עסוקים בהפרכת בדיחות, כשקולו של אחד עולה על
השני, לא שמו לב לשתי הבחורות וממילא לא  מה שאמרה. אני מצדי
לא ערכתי עד כה סקר, כמה מהם  מדברים או מבינים יידיש. בימים
אלה נהוג היה להאיר למדבר בלשון לועזית: "עברי- דבר עברית!"
היה זה ה"צרפתי", שכיוון את העדר לפסים הנכונים:
" חברה, גמרנו! אנו הולכים למועדון. איננו רוצים שיחשבו, שאנו
מזלזלים בהם."
"הצדק אתך, חבר!" הגוש המלוכד פתח בצעדה למועדון. הפעם לא
מיהרתי. ידעתי היטב היכן המועדון וכך  האטתי באופן מיוחד את
הליכתי, כשיחיאל הצועד על ידי, כרגיל  בולש בפליאה אחרי הליכתי
המשונה.
" מה קרה לך? התעייפת מהסיור?"
"להפך! קיבלתי זריקת מרץ ורצוני לנסות משהו!"
" אולי תדבר כמו בן אדם ובלי חידות. אתה יודע היטב, שאני איש
פשוט ואפשר לדבר אלי בצורה פשוטה. מה  העניין?"
" יחיאל, ידידי. בבית השלישי גיליתי שתי יהודיות. אני בטוח שהן
יהודיו. פרצוף יהודי, עיניים יהודיות והעיקר הן דיברו ביניהן
יידיש. אף אחת, מלבד יהודים אינו מדבר יידיש ובפרט במקום
כזה."
" מעניין ואף אחד מלבדך לא הרגיש בכך ולא שמע אותן ?"
"הם היו עסוקים עם עצמם ועם צעקותיהם ולא שמו לב לשתי בנות
בודדות, שישבו כמו  'לכלוכיות', מחוסרות עבודה"
"אז מה אתה רוצה לעשות עם התגלית שלך? לקרוא לחברה בחזרה,
שיתפרצו עוד פעם לתוך הבית, ירעישו יחטפו את שתי הבנות ומה
הלאה?"
"לא זהו הדבר האחרון, שהייתי עושה. צרפת עדיין היא מדינה
עצמאית ויש לה  משטרה, שלא מחבבת בכלל את היהודים המרעישים
ובפרט, כשהם 'משוויצים' במדים שלהם וה"מגן דוד" שלהם, שרבים
מהם עדיין זוכרים כסימן, שנשאו בני גזע נחות."
:אז מה?"
"עדיין לא גיבשתי את התוכנית, איך להוציא אותן וכדוגמת אחרים
להעלות אותן ארצה, אבל השאלה היא אם אתה מוכן לעזור לי ולהשתתף
במצווה או אפילו בסיכון.."
"אם אתה חושב, שאלה לא יהיו מסעות דון קיחוטה, כשאני צריך לשמש
לך סנשו פנשו נאמן, רק יש לך תוכנית ריאלית להוציא אותן, אז
הנני מוכן ומזומן."
"תודה רבה. ידעתי שאני יכול לסמוך עליך. אם כן נלך לקרב. אינני
חושב, שזה יקח הרבה זמן ולכל היותר נפסיד נאום ציוני אחד בלשון
הצרפתית. בוא!"
                                          ו                
 
                       המפגש  הראשון  עם ל' אינקון

לא היה כל צורך לשאול מישהו. אני זכרתי היטב את המקום, שבו
ראיתי אותן. זאת הייתה הדלת השלישית, שמעליה היה  תלוי פנס
אדום גדול: סמל  של המקצוע העתיק ביותר, המושך כל עין של חייל
העובר במקום. מהדלת הסמוכה יצא חייל כושי ענק, שהביע את דעתו
על המוסד שעזב ביריקה עסיסית על המדרכה.
"זהו הסימן", קבעתי.
בהיותי, לפי דעתו של יחיאל 'מומחה' לכל השפות, נכנסתי ראשון
ואחרי יחיאל, כמו חייל מתורגל, המחפה עלי.
"בון ז'ור, ג'וני!" קיבלה את פנינו בעלת המוסד. זאת הייתה
אישה, בעלת גוף
מחוטב, המדגיש את רגליה השריריות הנעולות מגפיים שחורים
ומבריקים. היא ישבה , כמו כל פקידות קבלה במלון מאחורי שולחן
רחב וכבד, בעל מגירות. פריט אחד רק היה יוצא דופן, שלא נמצא
בשום מלון. היה זה מגלב ארוך, בעל ידית כבדה וגדולה, תלוי על
הקיר מאחורי ראשה ונוח לאחיזה מהירה. במגלב כזה  משתמשים
ה'גאוצ'וס' באמריקה הדרומית, כדי לרסן פר או בהמה אחרת
משתוללת..
"בון ז'ור, מדם!" פתחתי. " מי נון ז'וני אמריקנו. מי סולדט
ישראל קומבט, קומפרנה?"
"אהה", ענתה כשמבטה עובר במהירות אחרי הסמל שעל שרוולי,
"ז'ואיף" (יהודי). היה משהו בצליל דיבורה, בו ביטאה את המלה
'יהודי', שקומם אותי מיד והגבתי: "נון ז'ואיף די  'קאצט'  או
'גטו'. סולדט! קומבט קונטרה נאצי, קומבט, קומפרנה? ויקטורי!!"
ספק, אם הקורא דברים אלה, בליל שפות שהיה ברשותי, מבין, מה
רציתי להגיד לה, אך היה משהו בעמידתי הגאה ובצליל, בו פלטתי את
מילים אלה, שמן ההכרח הרשים אותה. עתה הצבעתי על המגלב (שוט?)
התלוי וקראתי:
"פוסיבל (ייתכן) תרביצי ז'ואיף בשוט זה?" הדגמתי במיטב יכולתי
צליפה בשוט. יחיאל שעקב אחרי דברי הנזעמים, כאשר שמע את המילה:
'תרביצי', התמתח כולו, כמו תרנגול המוכן לקרב עם יריבו והתייצב
על ידי, תוך צפייה לפעולה האפשרית של האויב.
"נון, נון", הגיבה בחיוך מנהלת המוסד בצרפתית מהירה, "מגלב זה
נחוץ נגד חייל 'ניג'ר' ( היא הצביעה על הפנים ואחר כך על
סמרטוט שחור(, שהוציאה במהירות מהמגירה,  כדי להסביר את המלה
'ניג'ר', כשהוא שותה יותר מדי ויסקי, ויסקי אתה מבין, אז הוא
משתולל, אז אני נותנת לו פעם על הפנים, ככה, אז הוא מבין, שפה
הוא צריך להתנהג בשקט, 'סיילנס', קומפרנה ?"


לא הבינותי אף מילה משטף דיבורה, אך הפנטומינה שלה על חייל
כושי שיכור הייתה מושלמת.
"ביין",  הפסקתי את הסברה, "נו וולון ז'ואיף", הצצתי לפנקסי
הקטן ומיד הוספתי "פממה . כלומר 'פאם (נשים, בצרפתית),
קומפרונה?" כל מה שרציתי להגיד לה, שתבין, זה: "אנו רוצים בנות
יהודיות!"
"זאת לא צרפתית", דיברה אל עצמה ולפתע פנתה אלי בהחלטיות:
"אם אתם יהודים, אז בוודאי מבינים אתם גרמנית. הרי לשונכם דומה
לגרמנית. אם כן, שמא נסכם בלשון מובנת לכם: 'דויטש' (גרמנית),
מסכים?"
נדהמתי למשמע גרמנית שוטפת ו'גזעית' בפי צרפתיה, אף אם קיבלה
קודם לקוחות גרמניים, כמו עכשיו אותנו, אך מיד ציננתי את עצמי
והשיבותי:
"פעם לפני שנים למדתי בתיכון גרמנית ואני עדיין זוכר  טוב את
השפה."
"יופי..למה שלא תיקחו שתי צרפתיות, שרק הגיעו לכאן לפני זמן
קצר ויודעות את  כל רזי האהבה. הן יודעות עיסוי המעורר, כל
תנוחות, סאדומאזוכיזם.."
"אנו רוצים שתי יהודיות, שיבינו מה אנו רוצים. יהודי על
יהודיה, כמו אצלנו בארץ".
"פה אין כל צורך בשפה. כל אחת מבינה מה רוצים ממנה. אני מבינה
שאלה הם סנטימנטים..געגועים לבית. מה ? טוב, תקבלו מה שאתם
רוצים. שתי יהודיות....., אבל אני מזהירה אתכם, אחת מהן היא
קצת טרללה, אבל היא יודעת טוב את עבודתה. אף אחד לא התלונן."
"קומביין? ויפיל? ( כמה?)
"המחירון אצלנו קבוע. מאה פרנקים."
"לאחת ?"
" אתם הרי שניים ולא רוצים אחת."
"נכון. מה דעתך יחיאל, נבזבז את הכסף ?"
"הרי לשם כך באנו."
"אפשר לראות קודם ?"
"כל אחד בוחר לו מה שהוא רוצה. התקדמו לאולם התצוגה
ותחליטו."
היא צלצלה בפעמון וקראה:
"מדלן! ל'אינקון! לקבל את האורחים !"
נכנסנו לסלון ארוך. על כסאות וספות ישבו כמה נשים, שחלקו
העליון של גופן היה מעורטל ורק תחתונים קצרים כיסו את החלק
התחתון. הן ישבו ושוחחו ביניהן בערנות ואף בעליצות. ברור שלא
הבנו אף מלה. כשנכנסנו, קמו שתי נשים, שלבושן המזערי לא הבדיל
אותן מיתר הנשים. כמו כולן היו מוכנות ודרוכות לכל דרישה של
הלקוח. המגלב של המנהלת, כפי שלמדתי אחר כך, לימד אותן, שאסור
להתפנק ולסרב לכל דרישה המטורפת  ביותר של הלקוח. דבר אחד רק
הבדיל אותן מהיתר. הן שוחחו ביניהן יידיש לא מובנת לחברות
שלהן.
הן התבוננו בסקרנות מופגנת על המדים שלנו. לפתע חל בפניהן
שינוי. עיניהן קרועות לרווחה הביעו תדהמה, פחד, תקווה והסתכמו
בסימן שאלה גדול. הן דיברו ביניהן במהירות, תוך ביטחון, שאנו
לא מבינים את שפתן . ואמנם יחיאל שעקב אחרי השינויים שחלו
בפניהן, לא הבין אף מלה:
"ל'אינקון, הביטי, חיילים  עם "סימן ההשפלה" על השרוולים. איזה
חייל יצמיד לעצמו מרצונו הטוב "סימן ההשפלה" ? יתכן שאלה
חיילים יהודים או פרטיזנים."
"אל תאמיני להם, מדלן. מדם לא מפחדת מהפרטיזנים. היא  גם לא
מפחדת מהפרטיזנים הצרפתיים, אם היא הכניסה אותם ואמרה לנו לקבל
אותם. אז אלה הם אנשי גסטפו, שהתחפשו ליהודים. אני  ראיתי כבר
הרבה פעמים נאצים, שהתחפשו ליהודים, כדי לגלות יהודי שעשה את
עצמו לצרפתי עם צלב על הצוואר.."
"את מצחיקה אותי ל'אינקון. יש פה מישהו בין הלקוחות הקבועים,
שהמדם לא מכירה אותו?"
"אז הם באו פשוט להשפיל אותנו, כמו אז... את זוכרת?"
" להשפיל ? הם מסוגלים להשפיל אותנו? איך? מה יכול עוד יותר
להשפיל אותנו מה'בורדל',  שאנו נמצאים ? ירביצו לנו, יהרגו? אז
תתערב מדם ותאסור עליהם, אפילו לנגוע בנו באצבע. אנחנו סחורה
שלה ובעד כל מכה סאדיסטית, שיכולה להזיק לנו, הם צריכים לשלם.
הם יודעים טוב מאוד, את הדרגה של מדם, כדי להתחיל   עם העובדות
שלה."
"ואני אומרת לך, מדלן, הזהרי!"
"מה יש כאן להזהר ? האם יש כאן מישהו מהלקוחות , שאינו יודע מה
אנו ? אין מה להיזהר! מיינע הרן (רבותי, גרמנית) ,הנה ניצבת
לפניכם  זונה יהודיה, בת גזע נחות, הנה, אתם רואים ?"
היא הבליטה קרוב לפנינו את שדיה, שמעליהן נחרתו בקעקע שתי
אותיות גדולות: י.ה., קיצור המילים הגרמניות:" ידישע הורה" (
זונה יהודית). בניגוד למספרים, שהגרמנים חרתו על זרועות
העבדים היהודיים, שאפשר היה להעסיק חינם בכל עבודות פרך, ציינו
הגרמנים היסודיים בצורה ברורה, את תפקידן החיובי של בנות ציון
הצעירות לחיילים הגרמניים. "מה אתם עומדים? אתם רוצים לדפוק
אותנו בזין הגרמני שלכם או במאוזר (אקדח גרמני)? הנה כאן ישר
לתוך החזה!"
"גבירתי", פניתי אליה בקול שקט ביידיש, שידעתי, "אין צורך
לצעוק, גבירתי.."
"אני לא גברת. רק מדם שלנו היא גברת. אני זונה פשוטה, זונה
יהודיה!" הפסיקה אותי.
"בשבילי את גברת, אף אם הביאו אותך למקום הזה. אנחנו באמת
חיילים יהודים מ"הבריגדה היהודית". אני לא יודע מה אומרת החברה
שלך על גסטפו. אין כאן שום גסטפו ואין כאן גרמנים. המלחמה
נגמרה כבר מזמן. הגרמנים כולם קאפוט. פיניש. הם בשבי. אתן
מבינות? אנחנו באנו, כדי לעזור לכן. יכול להיות, שנוכל להוציא
אתכן מכאן ולהעביר לארץ ישראל, ביתם של היהודים."
"איפה זה ארץ ישראל ? יש ארץ ישראל?  שמע ישראל!" שיסעה את
דברי  השנייה, שנקראה בשם מוזר ל'אינקון, "אתה רוצה לקחת אותנו
לבית הכנסת? סידור? רבה ? אנחנו לא צריכות תפילות. אנחנו לא
מאמינות בכלום. זה הכל שקר!  אתם לא יהודים, אתם..!"
"ל'אינקון", הרגיעה אותה חברתה, " תני לו לדבר. הם מדברים
ב"מאמע לושן" (שפת האם, יידיש). אתה אומר שהמלחמה נגמרה. אז
אין כאן בכלל גרמנים ? באמת בזמן האחרון לא ראיתי לא את הקצין
ולא את ה'פלדוובל'. מתי זה קרה ?
"הכל שקר!" קראה ל'אינקון, "מדם הייתה יודעת, לו המלחמה נגמרה
והייתה אומרת לנו."
"מה הייתה אומרת? " אני עבדתי עם הגרמנים וקיבלתי את כל בנות
אלה מהם, ועכשיו, בנות כשהמלחמה נגמרה, אתן יכולות ללכת הביתה
ואפילו למסור למשטרה, שאני.."  ואיך זה, שאתם הולכים עדיין עם
הכוכב הצהוב הזה וגם חיילים?"            
"אנחנו כבר ארבע שנים חיילים ולקחנו את הכוכב הצהוב הזה, הוא
מגן דוד לסמל שלנו ויש לנו גם דגל משלנו, כחול לבן ומפקדים
שלנו ונלחמנו באיטליה נגד הצנחנים הגרמניים והם ברחו וברחו עד
שנכנעו ב- 7 במאי. עכשיו הם נכנעו בכל אירופה."
"לכם ?"
"לא. לכל מדינות שנלחמו נגדם..אמריקה..אנגליה..פרנציה.."
"את רואה, שהם משקרים. פרנציה לא נלחמה נגד הגרמנים. כולם
בפרנציה ידעו, מי היא מדם ושאנחנו פה והם לא נלחמו להוציא
אותנו מכאן!"
כאן התערב יחיאל, שלא הבין מאומה מכל הוויכוח ופנה אלי
באי-סבלנות גלויה:
"מה הבירבורים האלה? האם באנו הנה, כדי ללמד אותם היסטוריה?
בוא, ניקח אותן ונסתלק."
"ככה פשוט? ניקח ונסתלק? והיא תשב, כמו אשת לוט ותשתוק? והמגלב
התלוי מעל ראשה סתם ככה? והיא לא תוכל לקרוא מיד למשטרה
הצרפתית, שבטח לא פעם ביקרה כאן בלי תשלום ואז יהיה בלגן.
ועיתונאים יכתבו מיד:" חיילים יהודים חוטפים.." לא, צריך לחשב
הכל בשכל.."
"מה אתה חושב, שלי אין שכל  ואני לא מבין מאומה?"
" יחיאל ידידי, מה אתה מדבר שטויות. אתה יודע טוב מאוד, שאני
לא חושב כך, אבל אני צריך למצוא טריק, איך להוציא אותן מכאן
ונדמה לי, שאני יודע.."
כאן התפרצה שוב הבחורה, שנקראה ל'אינקון:
"את שומעת, שהם ביניהם בכלל לא מדברים, כמו כל יהודים ?"
"אפשר לדעת, אדוני", פנתה אלי בנימוס 'המיושבת', "באיזו לשון
אתם מדברים ביניכם? כפי שאני מבינה, זאת לא יידיש, שפת
היהודים."
"נכון, זאת לא יידיש. יידיש איננה לשון של כל היהודים בעולם.
אלה שבפולין, ליטא ורוסיה מדברים יידיש ואילו בארצות אחרות
מדברים ספניולית, ערבית, כל  עדה בלשונה. אנחנו בארץ ישראל
מדברים בינינו עברית. זאת היא שפה, שכל יהודי מבין אותה ומדבר
בה, מלבד עולים חדשים, שגם אותם אנחנו מלמדים לדבר רק עברית."
"איזו לשון זאת? אף פעם לא שמעתי.."
" ועל התורה שמעת? על לשון קודש שמעת ? היום זאת היא לשון
מודרנית והעיקר, אם נוכל להוציא אתכן מהבית הזה, אתן תהיינה
מוכנות ללכת אתנו ואחר כך לנסוע רחוק רחוק לארץ ישראל, בה תהיו
חופשיות ובלי כל פחד מפני המדם?"
"ואתה מבטיח לי, שהיא לא תוכל להגיע לשם ולא לשלוח "פוליציה"
(משטרה)?
"אם תהי שם, תשכחי הכל ותתחילי לחיות מחדש."
"אני אף פעם לא אחיה מחדש ואף פעם לא אשכח. אבל, אם באמת אתם
רוצים לעזור לנו, אלך אתכם, לאן  שתגידו לי ואני מקווה, שאוכל
להשפיע על ל'אינקון שלא תרצה להישאר כאן לבדה."
"אז סיכמנו, שאת.."
באותו הרגע נשמע קולה הרועם של מדם:
"בויס!  כאן לא מועדון, שמדברים שעות. עשר דקות מקסימום, זה
הזמן! או שאתם משלמים, עושים מה שאתם רוצים או שאתם הולכים
הביתה. מיד!"
"הוי", נבהלה זאת שדיברה אתי, "עוד לא שילמתם? אסור היה לי
לדבר כל כך הרבה זמן. אני מפחדת, ש"אדון פייטש" (שוט) יעניש
אותי."
" מי זה "אדון פייטש"?
"לא ראית אותו? הוא תלוי מעל ראשה, כמו יזוס  (ישו) של
הקאתולים."
"איום! אני כבר הולך לשלם. את בינתיים תדברי עם חברתך, שתהיה
מוכנה ללכת אתנו."
"בטח שאדבר, לך בבקשה, כי אם היא כועסת.."
"בוא יחיאל, יש לי רעיון!"
"הבה נשמע!"
בעת שהלכנו לחדר הקבלה, פלטתי במהירות:
" ניקח אותן לכל  הלילה. לא כאן. בחוץ ונמסור אותן ל-  178,
שיקחו אותן למרכז, שמשם עולים מעפילים."
"אתה גדול! אם זה יצליח.."
"זה יצליח!
                                 ז
"מדם", פתחתי מיד בהתקפה, "אחרי שראינו את ה..בחורות והן
מבינות אותנו, החלטנו שנינו, שאנו לוקחים אותן ללילה שלם."
"ללילה שלם. אוהו! אז אתם לוחמים גדולים בלילה. אכין לכם שני
חדרים מיוחדים, טובים, ששיכורים לא יפריעו לכם.."
"לא כאן. הקירות כאן דקים מדי ואנו רוצים קודם לבלות.."
" לא כאן, אלא איפה?"
"קיבלנו הזמנה מהמועדון היהודי, שמעת עליו..?"
"בטח. הם שכנים שלנו ולא אחד מהנכבדים בא משם לכאן. אז מה הם
עושים? מדברים ?"
"לא, הפעם מסיבה לכבוד החיילים שלנו. יהיו הרבה חיילים, יאכלו,
ישתו , ישירן ואחר כך 'מרסי' (תודה, צרפתית) ונלך למלון
שלנו."
"איזה מלון? איפה זה?"
"ז'אן דארק", פלטתי במהירות, תוך תקווה ששם במקום המרכזי נמצא
בטח גם מלון. מתברר, שאמנם היה שם מלון ואפילו בשם כזה.
"אהה, ז'אן  דארק, מלון טוב ויש שם מקום?"
"לכל אחד חדר עם מיטה אחת."
" אבל זה יעלה לכם הרבה כסף. אנחנו עובדים כאן אפילו בלילה,
בעיקר בלילה ומדלן ול'אינקון נחות מעט מאוד. כולם רוצים רק.."
"כמה?"
"לשניכם?"
"לשנינו!"
"זה לא פשוט. אני צריכה לעשות חישוב."
בינתיים פתחתי את תרמיל צד שלי והוצאתי ממנו קופסת 'פלייארס'
חדשה. פתחתי אותה, הדלקתי סיגריה, כיבדתי את יחיאל ואמרתי:
"פרדון!"
הגשתי בתנועה אבירית את הקופסה למדם, שתוציא אף היא סיגריה.
היא הוציאה סיגריה, נשפה את העשן בהנאה, כשמבטה עוקב בקפדנות
אחרי תוכן התרמיל, בו היו בולטות עוד כמה קופסאות וטבלת שוקולד
לא פתוחה עדיין.
" אם אני אתן לכם ללכת עם הבנות, תצטרכו להשאיר כאן את
התרמילים האלה.."
"למה?"
"פשוט בתור משכון. ככה נהוג אצלי. אני לא מכירה אתכם. כאן לא
שואלים אף אחד מה שמו ואם יקרה משהו, אז יש תרמיל זה ויעזור
למשטרה."
"את התרמיל הזה אסור לי להשאיר. תביני, זה רכוש צבאי, שקיבלתי
מהצבא. זה כאילו השארתי כאן רובה ולפתע באים שוטרים צבאיים
למלון ואומרים:" מהר! אנחנו זזים!" ואני אין לי תרמיל צד.
ולגבי השמות, אנו יכולים לכתוב לך את השמות שלנו וכשנחזור,
תחזירי לנו את הפתק."
"ביאן. יש לי רעיון. אני יודעת, שלחיילים אין הרבה כסף ותצטרכו
אותו, כדי לקנות משהו לבנות, כפי שנהוג. מה דעתך, שכל אחד
במקום כסף, שהוא ניירק, ישלם לי שתי קופסאות "פלייארס", שיש לך
בתרמילך ו.."
"ומה עוד? "פלייארס" עולים  הרבה מאוד כסף בשוק המקומי."
"ו..חפיסת שוקולד אחת עם אגוזים.. מה לעשות, אני אישה חלשה
ובודדה ומתה אחרי שוקולד שווייצרי,  זה משווייץ, צדקתי?"
"צדקת. רק אשאל את החבר שלי. אם הוא מסכים לטרנזקציה זאת. שמע
חבר, אני באופן מיוחד לא אומר את שמך, כי יש לה אוזניים, כמו
לכלב ציד. אתה מוכן למען המולדת לוותר משתי קופסאות עישון
וחפיסת שוקולד אחת, תמורת יציאה לחופש של שתי הבנות?"
יחיאל עשה את עצמו, שהוא מהרהר  ארוכות בעסקה בה עליו לוותר על
סיגריות, שהן בגדר זהב וגם שוקולד, שאף פעם לא אכל.
"שני פליארס ושוקולד", הירהר בקול רם, "סקנדל (כדי שתבין). זה
הרבה. אבל לילה שלם. יאבול (כן, גרמנית)?"
כאן הצביע על השעון ועשה סיבוב באצבע על השעות עד..
"עד מתי?"
"עד מתי ? עד שבע בבוקר, בדיוק. אנחנו מתחילים מוקדם מאוד
לעבוד ואני מניחה, שאתם במשך הלילה תרצו גם קצת לישון ותתנו
להן לנוח קצת. נכון?"
"שבע? בשבע אני רק מתגלח ואחר כך אוכל ארוחת בוקר. בשמונה
בדיוק. 'אקזקטלי,  (אנגלית), אנו כאן  עם הבנות ואו רבואר
(להתראות, צרפתית).
"ביאן. מה אעשה אתכם? שני חיילים נגד אישה אחת, לוחמים אמיצים
ביום ובלילה."
אחרי שמסרנו לה את השלל, שנעלה אותו במהירות במגירה שלה, נטלה
דף גדול, כמו בבית מלון:
"אצלנו זה לא נהוג. אני מכירה את כל הקליאנטים שלי, אבל כאן
אתם יוצאי  דופן ואמרת לי, שאתם מוכנים לרשום לי את שמותיכם
ואולי מקום.."
"המקום אסור. הצנזור מתנגד לכתוב אותו אפילו לקרובי משפחה בחוץ
לארץ. שם, כן, בבקשה."
הוצאתי את העט מכיסי הפנימי ורשמתי באותיות ברורות:
"אברהם אבינו" וזנב ארוך, המעיר על מרץ החותם מתחת ל-'ו'.
עתה הגשתי את העט ליחיאל לחתום את שמו. ריפרוף קצר על חתימתי
והוא הוסיף מתחת לחתימתי במהירות:
"יוסף הצדיק".
"מה זה?" נדהמה מדם, "כתבתם בערבית ומי כאן יודע לפענח את
השמות?"
"אלה החתימות שלנו, שאנו חותמים, כשמקבלים משכורת, והן לא
בערבית, אלא בעברית, באותיות שנכתבה הביבליה הקדושה."
"יכול להיות, אבל  אני מבקשת על יד חתימות אלה, להוסיף באותיות
אירופיות, ברורות, אני מקווה, שאתם מכירים אותן?"
"אין בעיה!"
כעבור דקה קראה בפליאה את השמות:
"אברם אבינו" (עם דגש על 'ו'  אחרונה, כמו אביניון)  וז'וסף
הצאדיק, מעניין, שאצלכם אין שמות, כמו רוזנצווייג, שטיינברג,
שמות אופיניים ליהודים."
" גבירתי, אנחנו ישראלים, שיוצרים אומה חדשה, תרבות חדשה, גזע
חדש, הכל מחדש ולא כמו היהודים, שכאן ."
"אני רואה, חיילים שאינם מפחדים מפני שום דבר."
"נכון. אני אגש לראות, שיתלבשו מהר, כי אני  לא רוצה להיכנס,
כשכולם ישבו ויסתכלו על הנכנסים."
"ביאן" והיא כבר הפנתה  את מבטה ללקוח החדש.
ניגשתי למדלן והסברתי לה בקול נמוך:
"הכל מסודר. אנחנו יוצאים אתכן מכאן. לתמיד, את מבינה? תלבשו
מה שיותר בגדים תחתונים. אם יש לכן כסף או משהו שווה, קחו
לארנק או לכיס. כל דבר שתיקחו אתכן, יהיה נחוץ. ועוד דבר אחד-
תמצאו בגדים צנועים, אם יש לכן, כי בחוץ לא צריך אף אחד לדעת,
מי אתן.."
"אתה מתבייש ללכת אתנו, אם ידעו?"
"אני לא מתבייש. באותו הרגע, שאתן יוצאות החוצה, אתן תתחילו
חיים חדשים. התנהגו ותיראו, כמו אלפי נשים בחוץ. אינני יודע
מתי תגיעו לארץ ישראל, אבל אנחנו נותנים לכן  'צ'אנס', כמו
לאלפי יהודים להשתדל להגיע לשם. חיילים שלנו, שיש להם ארגון,
יעשו כל מה שביכולתם לסדר אתכן במחנות-מעבר, הרחוקים מכאן
ושאליהם אף  פעם מדם  שלכן או המשטרה הצרפתית לא תוכל להגיע
ואחר כלך, כשיבוא התור שלכן תעלו על הספינה, שתביא אתכן לארץ
חדשה ולחיים חדשים. דבר אחד אני מבטיח לך בשמי ובשם חברי, שאם
פעם נתראה בארץ ישאל,
חבל לשאול אותנו, האם היינו פעם בליל במקום, שפגשנו אתכן.
לעולם נשכח, איפה ראינו אתכן וגם לא נוכל לזכור אתכן. למחנה
באיטליה מגיעות יום יום מאות פליטים, מקבלים בגדים, אוכל,
טיפול רפואי וכעבור זמן קצר - נעלמות. נהגים שלנו לוקחים אותם
ומביאים אחרים.
"אין דבר, אדון החייל", קראה ל'אינקון, "אותי אתה תזכור. כי אם
באמת אתה מלאך בבגדים של חייל יהודי, אם באמת אצא הערב מכאן
לתמיד ואבוא פעם לארץ, שבה כולם מאושרים, לא אשכח אותך ואם
אמצע אותך, אעשה הכל, כדי שתזכור אותי."
"ואולי את לא תרצי, שאזכור אותך? אולי הבעל ? הילד?"
"איזה בעל בראשך? היו לי אולי אלף בעלים. רק משוגע ירצה אותי?
וילד? אם עד עכשיו לא קיבלתי ממזר ממזרים אלה, אז כנראה הרופא
עשה משהו, שלא אלד."
"בארץ ישראל יש רופאים טובים ואף אחד לא יכול לדעת, מה יקרה,
עד שתגיעי לארץ ישראל. ועכשיו מהרו להתלבש. ואני מאוד מבקש
משהו צנוע. אם אין לכן, תבקשו מחברות  שלכן או מ'מדם'."
ל'מדם' יש מחסן בגדים. כל מי שבאה לכאן, לקחה לה את בגדיה
והשאירה אותה, כמו שראית. היא אמרה:" לעבודה שלכן, אתן לא
צריכות בגדים כאלה. הם רק מפריעים."
"טוב. אני אדבר עם 'מדם'."
ניגשתי למדם ואחרי ששלחה לקוח חדש לאולם התצוגה, פניתי אליה:
"מדם, יש בעיה. את יודעת, אנו הולכים קודם למועדון ושם יהיו
חברינו עם בנות ליל, שהכירו וחברות המועדון ורצוי שהמלוות שלנו
ילבשו איזה בגד צנוע, לא צעקני. ועוד דבר אחד. שמת לב שבחוץ
לפתע התחיל לרדת גשם. אצלנו בארץ הכל מסודר ורק בחורף יורד גשם
וכאן ככה וככה. אז אולי יש לך בשבילן שני מעילים עליונים,
שתיראנה, כמו כל נשי ליל."
"אתה ממש שודד אותי, אבל אין דבר. אמצע כבר בשבילן שמלה מתאימה
ואדרת, שלא תביישנה אתכם, אבל מחר בשמונה בבוקר, אתם מחזירים
הכל? הבנות עם הבגדים."
"אנחנו לא מוכרים בגדים משומשים.." (כבר רציתי להוסיף " Uלא
נשים משומשות", אבל משהו עצר בעדי.)
"רק התלוצצתי. אני דואגת, שכל לקוח יהיה מרוצה ואני בטוחה,
שכשתבואו פעם שנייה לליל, תמצאו מיד את הכתובת ותחזרו אלי!"
"אני מבטיח. את בסדר גמור."
לא עבר זמן רב ושתיהן הופיעו במשרד הקבלה:
"אנחנו מוכנות!"
שלושתנו, מדם ואנו מדדנו אותן במבט מופתע. הפנים נקיות מכל
איפור, בגדים צנועים, לא מתגרים. שתי נשים, תושבות ליל, כאלפי
אחרות.
מבטה של 'מדם' שאל אותי: בסדר?
"או. קיי", עניתי למבטה השואל.
אחר כך התעכב מבטה על ארנקי צד שלהן:
"מה זה?  מה התיקים כה כבדים? זה סך הכל לילה אחד ולא טיול
לאירופה. לשם מה לכן לסחוב כל  זה?"
" אלה דברים רק שלי." הסבירה בחופשיות מדלן, "מדם בוודאי
זוכרת, שבדיוק לפני שנה נשלחתי ללילה לאדון.."
"בלי שמות, אני יודעת.."
"..וגנבו לי את הכסף והכל. אפילו מברשת לשיניים, שקיבלתי מתנה
עם קופסה, שבה הייתה אבקה לצחצוח שיניים. הכל!"
"אני זוכרת. זאת הייתה המנוולת הזאת מפולין, ששלחו לי, כדי
לפגוע בשם המוסד. היא גם לקחה מתוך הארנק של לקוח. אבל היא כבר
איננה. היא נשלחה מיד לפולין ושם, אתן יודעות, לא נשאר ממנה
זכר, אבל עכשיו.."
"אני מאז לא מאמינה לאף אחד!" ענתה לה מדלן.
"זה בסדר. ככה צריך להיות. אחרי שהמלחמה תיגמר, תדעי לא
להאמין, אפילו למלאך, שיבטיח לך: "בואי אתי, אני אוביל אותך
לגן עדן".
היה משהו בדבריה, שכאילו חשה בסכנה הנשקפת לה ולכן רמזה מה
שרמזה.
"אני לא אאמין לאף אחד, מדם", הבטיחה מדלן.
"מלבדי!"
"מלבדך!"
"טוב, נלך!" הפסקתי את השיחות, "איננו רוצים לאחר למועדון".
"עכשיו אנו בידיך. תן פקודה!" קראה ל'אינקון.
"נכון, קדימה!" הנחתי את זרועי על גבה ופניתי אל הדלת. "עשה
כמוני!", הספקתי להפליט, כדרך אגב ליחיאל.
יחיאל עשה כמוני. הקיף בזרועו את מותניה של מדלן והתקדמנו.
על יד הדלת עצר אותנו קולה החד של 'מדם':
"מדלן! ל'אינקון! שכחתם משהו!"
שתיהן, כאילו נפגעו על ידי הרעם, השתחררו מזרועותינו, ניגשו
כשראשיהן מושפלים אל הדוכן, הרימו בבת אחת את ראשיהן וקראו,
כמו שתי תלמידות ממושמעות: "לילה טוב אדון מגלב!"
"ככה  יותר טוב. אף פעם אל לכן לשכוח, כי אחרת "אדון פייטש
(שוט)" יכעס עליכן. ועכשיו לכו ושהלקוחות יהיו מרוצים מכן. כל
מה שירצו- תעשו
"כל מה שירצו, נעשה!" חזרו אחרי מדם שתי התלמידות המנומסות או
שתי חיות מאולפות על יד השוט.
סגרנו את הדלת. עוד מבט על הפנס האדום ובזה תמה פרשת מדלן
ול'אינקון במוסד של 'מדם', בו היו אסורות מראשית המלחמה,
כשפחות מין.

                                                  ח
כשנכנסנו לאולם המועדון, מצאנו את עצמנו בשיא המסיבה. על הבמה
המקושטת בדגלים צרפתיים וציוניים ישבו פעילי המועדון, כשמקום
כבוד ניתן ל'צרפתי', נציג הבריגדה. הקירות היו מקושטים
בתצלומים של מנהיגים הציוניים: וייצמן, בן גוריון, אוסישקין
ופוסטרים של קרן הקיימת בצרפתית. התיישבנו בלי עורר תשומת לב
בשורה האחרונה והקשבנו לדברי הנואם, שאחרי כל כמה משפטים
ה'צרפתי' תירגם בקיצור הנמרץ. למזלנו פספסנו את ההרצאה של
ה'צרפתי' על ערכה, התפתחותה ומטרת הבריגדה אחרי המלחמה. הנואם
סיפר שהצרפתים, שהרגישו על בשרם את דיכוי הדמוקרטיה, הם
סובלניים כלפי היהודים, אבל איפה שלא הרגישו אותה , הם שונאים
את היהודים ואפילו במקומות, בהם אין יהודים רבים חושבים אותם
ליצור דומה לבושמני או כושי פראי. בפריז התארגנו הצרפתים, אשר
אינם מסכימים להחזיר ליהודים את החנויות שלהם ובתים, שהגרמנים
שדדו מהם והם אף עורכים הפגנות נגד היהודים..
ל'אינקון שחששתי, שלא תחזיק מעמד ותתפרץ, ישבה כולה דרוכה
ובלעה כל מילה על צרפת החדשה. מדלן, לעומתה מעשית יותר, שאלה
אותי בחוסר סבלנות מופגן:
"מתי כבר ניסע לארץ ישראל?"
ברגע זה גילה אותנו "מוישה הדרייוור", שנע בלי הרף לאורך
השורות, כמו איש העייף מהישיבה הממושכת. כשהבחין בבנות הזוג
שלנו, נעמד. עוד מעט יפליט, כמקובל במצב כזה,  שריקת התפלאות.
אבל הוא ניגש אלינו ובשקט לחש:
"אז בכל זאת ביקרתם את לילי ומצאתם בנות?"
"מצאנו, משה. זאת על ידי היא בת דודה, אמנם רחוקה, אבל בת דודה
וזאת חברה הקרובה אליה. מצאנו אותן במקום, שאמרת לנו לא
להיכנס, כי אנו בעלי משפחה. אתה זוכר?"
"בוודאי, שאני זוכר, אז עכשיו..?"
"עכשיו אני משביע אותך, בכל הקדוש לך, שתעזור לי להוציא אותן
עוד הלילה מליל ל"טי.טי. ג'י" או למקום באיטליה, שמרכזים
מעפילים, שיעלו על הספינה לארץ ישראל. הבטחתי להן, ואם מחר
תשארנה כאן, הגברת שלהן תתערב והיא לא תהסס להפעיל את המשטרה
המקומית. הן מוכרחות לעזוב את המדינה.."
"הלילה?"
"הלילה! אתה בעצמך אמרת שה- 718  נעה כל הלילה בין צרפת
לאיטליה."
"רגע. אל תתלהב. תן לי לברר. אני מכיר כאן את כל החברה. אל
תזוז מהמקום. אולי החבר שלך יתלווה אלי וישכנע את ה'דרייוור'
שאמצא."
" אתה צודק. יוסף הצדיק. אברהם אבינו עשה את כל הנעשה והוציא
אותן מידי המדם, עכשיו גם עליך לעשות משהו. תחליף אותי. לך עם
משה ותדבר עם החברה מ- 178."
"אנסה", השיב בקיצור "יוסף הצדיק".
"מיהו האיש, שהסתכל עלינו? אתה מכיר אותו? מה הוא אמר לך?"
התפרצה מדלן.
"זהו הנהג של פלוגה שלנו, שייקח אותנו בעשר בלילה בחזרה
למחנה."
"אתה תיסע  ואנחנו נישאר כאן. ומה עם ההבטחה שלך, שתיקח אותנו
לארץ ישראל שלך?"
"את זוכרת  מדלן", הפסיקה ל'אינקון להתעניין בהרצאה על צרפת,
"מה אמרה מדם, שלא להאמין לאף אחד, אפילו לא למלאך, שיבטיח לך
גן עדן..
"ל'אינקון", הגבתי, "מדם אמרה גם , שכל דבר שאנחנו נגיד לכם
לעשות, עליכן לעשות, כדי שהלקוחות יהיו מרוצים.."
"אז מה אנחנו יושבות כאן ומקשיבות לפטפוטים אלה,,?"
"גבירותי", הפסקתי אותן שוב, "החבר שלי הלך עם הנהג שלנו, שאף
הוא עוסק בהעברת יהודים, אבל למקום אחר, כדי לברר אצל הנהגים,
שנוסעים עם יהודים מארץ לארץ, עד לנמל ואז "שלום אירופה!",
עולים על הספינה ושטים ארצה. הנה שם, אתן רואות את החבר שלי,
שמדבר עם הג'ינג'י הזה. אולי זהו המלאך שלכן?"
ואמנם באותו הרגע הסתובב הג'ינג'י  והביט בכיוונינו. הרמתי את
היד, לסימן :"הנני!" ואילו הוא נתן לי סימן: "חכה!"
"אתן רואות, הוא אמר  שהוא מסכים ושנחכה.."
"עד מתי?"
"עד שהוא יחליט!"
"אבל אנחנו מוכרחות מחר בבוקר להתייצב לפני מדם. כי אם לא היא
תצליף בנו במגלב שלה. היא אוהבת מאוד להכאיב ולהשאיר פסים
אדומים על הבשר."
"אתן לא מתייצבות  לפני מדם! גמרנו עם המדם. המלחמה נגמרה.
פיניש! ל'אינקון לא האמינה שיש חיילים יהודים. הביטי כמה יש
כאן באולם. אתן יוצאות הלילה מליל ואולי מצרפת, בדרך לחופש.
הבטחתי ולא אזוז מכאן, עד שתיסעו. אתן שומעות, מה שאמרתי? לא
אזוז עד שתיסעו מהמקום הארור הזה!"
אחרי שגמרתי את הצהרתי החגיגית, תפסתי את עצמי. ומה יהיה, אם
הנהג מ= 178 יחליט לעזוב את העיר רק אחרי החצות, כדי לשמור על
סודיות אנשים, שייקח אותם?
באותו הרגע הגורלי בא המרוצה יחיאל:
"אברהם אבינו! אלוהים אתנו! דיברתי עם הנהג. למזלנו יש לו שני
מקומות פנויים. אין בעיה. הוא יוצא בשמונה וחצי מהאולם. עלינו
ללכת בעקבותיו, לכל מקום, שילך, בלי לעורר תשומת לב יתרה. אולי
נצא כבר עכשיו ונחכה לו על יד השער?"
"השתגעת ? בחוץ קור כלבים וגשם דק יורד. בעוד כמה דקות ניראה
כמו כלבים רטובים. דייה צרה בזמנה."
"זאת לא צרה. הוא נוסע עד לגבול הצרפתי ושם מחכה לו כבר נהג
אחר בדיוק בזמן הקבוע, שיעביר את המטען מהמכונית של הצרפתי
למכונית שלו ויעביר אותם למחנה, שבו מרוכזים כל המועמדים
להפלגה. הוא אומר,  שסוכנת הספינה היא אלמנתו של הצנחן, שנפל
כאן והיא ממשיכה כאילו את מפעלו. כה וכה הצלחנו!
"אתה הצלחת. לולא כשרונך הרטורי, לא היה הג'ינג'י מזיז אצבע
והיה אומר:
"אוקופאטו!" (תפוס, איטלקית).
"לא נכון, אני לא הייתי אפילו מעיז להיכנס למוסד זה לבדי ועוד
לשכנע את  ה'מדם', שתיתן לנו רשות להוציא את הבנות החוצה".
" אפשר לדעת, על מה אתם מדברים ואם זה נוגע לנו?" התערבה
מדלן.
"זה נוגע לכן. אני שמח להודיע לך, שבעוד ארבעים דקות, לא תראי
עוד את אורות ליל ובוודאי לא את הפנסים האדומים. מהרגע, שתעלי
על המכונית, שאני אראה לך. אני משביע אותך ובפרט את ל'אינקון,
לשמוע את כל הוראות שלו ואחר כך את הנהג השני, שיחליף אותו ליד
הגבול וייקח אתכן לאיטליה. אני מניח, שתסעו בלי הפסקה כל
הלילה. יהיה אולי קר, תרצו אולי לרדת , אז אתן לא תעשינה שום
דבר בלי שהנהג יגיד לכן או ירשה לכן. מהרגע שתעלו על המכונית,
גם אם תסבלו, תזכרו, שאתן נלחמות למען חופש שלכן מה'מדם',
מהעבר. יכול להיות, שגם בים, יתפסו אתכן האנגלים, שלא רוצים,
שפליטי נאצים יכנסו לארץ ישראל, אך הסוף יהיה טוב. גם אם תחלוף
שנה או אפילו שנתיים, תקבלו רשיון לנסוע בלי התנגדות לארץ, בה
תוכלו להתחיל את חייכן מחדש."
"אף פעם לא נתחיל מחדש. אנחנו כבר זקנות, אפילו בתור זו.."
"שתקי, ל'אינקון !"  כמעט צעקה מדלן. "את בסך הכל עשרים ואחת
ומה אני צריכה להגיד, אבל מלאך מהשמים אומר לך, שאת בדרך לגן
עדן ושתתחילי חיים חדשים, כמו כל החיים שם".
כאן  הפכתי למציאותי. הבטתי על השעון ופניתי ליחיאל:
"יוסף בצדיק. אני מציע שתיקח את בת זוגתך, תקום בלי רעש ותעמוד
בפנים על יד הדלת ורק אל תסיר את מבטך מהג'ינג'י. אני אצטרף
אליך בעוד עשר דקות."
"חיובי! בואי!" וכשלא הבינה אותו, הושיט לה את זרועו בתנועה
אבירית, המובנת לכל גברת. היא תלתה במהירות את ארנקה  המטופח
על שכמה והלכה בעקבותיו.
"הוא בא!", קרא בהתרגשות יחיאל.
ג'ינג'י קם ממקומו, מבלי  שהזמרת  'הציונית' שעל הבמה הופרעה,
החל לצעוד לאט לאורך הקיר. הוא התקדם לאט אל היציאה. עשרות
זוגות עיניים עקבו אחריו בהתרגשות. לפתע נעמד והרים את ידו,
כאילו אמר 'שלום' לחברה ומיד הוריד אותה. זה היה כנראה  הסימן.
כל  החברה פרצו בשירה עליזה ורועמת:
"הבה נגילה, הבה נגילה ונשמחה!" כולם באולם ידעו את השיר . זה
היה ההימנון של ציוני ליל. כולם קמו וליוו את השירה במחיאות
כפיים סוערות. נוצרה אנדרלמוסיה עליזה ובתוך 'בלגן' זה יצאו
מתוך השורות כמה צעירות וצעירים ותוך שירה עליזה התקדמו אף הם
אל דלת היציאה. בחוץ חיכה להם כבר  'ג'ינג'י'  ובלם את השמחה
הצעקנית בשתי מילים קצרות:
"שקט! סיילנס!".
האצבע על הפה, המחישה את דרישתו.
עתה הלכו כולם בשקט בעקבותיו. ושוב פקודה:
"לעלות! יש כאן סולם. להחזיק טוב ולעלות!"
הוא הצביע על הסולם הצמוד למכונית ועזר למהססות לעלות. עוד
בטרם הסביר את תפקידו של הסולם, קפצה מדלן, כשהיא מחזיקה בידה
של ל'אינקון לתוך המכונית והתיישבה בפינה על הספסל.
"כאן נמצאים איזה סמרטוטים, שמפריעים לשבת!" נשמע קול מתלונן.
"אלה לא סמרטוטים, אלא שמיכות צבאיות, שבהן חיילים מתכסים. כל
אחת תיקח שמיכה אחת ותתעטף בה וכשאומר לכם:' לישון!', תכסו את
הפנים ורק יראו עיניים עצומות..את, מדברת עברית. בבקשה לתרגם
בשפה שלכן!"
המתרגמת התחילה לתרגם, אך כעבור דקה הודתה:
"לא כל כך טוב מבינה. מה זה  'תעטוף ? לא מבינה איך לעשות מה
שאדון אמר."          
"בסדר! אני אמחיש לכם. אטנסיון! (הקשב!, צרפתית).
ג'ינג'י לקח שמיכה אחת:
"כולם יתעטפו בשמיכה, כמו  'מואה' (אני, צרפתית), הוא התעטף
בשמיכה, כמו בטלית. " בלילה יהיה קרר..ברר..שמיכה טוב. קילומטר
אחד לפני ה'פרונטייר' (גבול) אני אומר: 'לישון!" כולם לוקחים
את השמיכה, שמים על הראש, ככה, על הפנים.. קרר..רק עיניים
עצומות. כולם ישנים. בא חייל מ'פרונטייר', מרים פנס לראות מה
יש במכונית. אתם שמיכות על הפנים, רוצים לישון. מה זה?  אתם
חיילים, כמו אני. לא פנים, רק עיניים..חיילים רוצים לישון.
חייל הולך. הכל  "או. קיי".
הנהג יכול היה להיות פנטומימאי מקצועי על כל בימות העולם.
" כולם מבינים ?" סיכם את המשחק.
"ווי! (כן!} קראו כל  השחקנים בעתיד. "פטרול בא! אנו ישנים,
ברר!" קראו בעליצות.
לפתע נשמע קולה הבכייני של ל'אינקון:
"אני רוצה פיפי!"
כולם הגיבו בצחוק קולני לבדיחה המוצלחת.
"שקט!" קרא בקול נרגז ג'ינג'י. "מה הצחוק הזה? אנו נוסעים רחוק
ולא נוכל לעמוד בדרך, עד שלא נגיע ל'פרונטייר'. כל מי שרוצה
עוד 'פיפי' -ירד. לא למועדון! כאן בין העצים. אני לא מביט. אני
נכנס ל'קאבינה' ומדליק לי סיגריה. שתי דקות- זה מספיק. אם אסמן
בפנסים פעמיים, כולם יעלו מיד על המכונית. ועכשיו רדו!,
לפתע נמצאו קרוב לעשרה הזקוקים באופן דחוף ל'פיפי'. ל'אינקון
הייתה ראשונה קפצה מהמכונית, אך  לא מיהרה בכיוון אל העצים, רק
ניגשה אלי:
"מלאך שלי. אני שיקרתי. אני לא צריכה..אני  רק רוצה להגיד לך,
שאני מפחדת נורא. מפחדת, אתה מבין. במכונית כזאת נסענו עם עוד
בנות יהודיות ועם ה'מדם' אלפי קילומטרים, עד שנתנו לנו חדר
בליל. אני רוצה שתגיד ל'קומנדנט' שלך, שה'מדם' איננה צרפתייה.
היא נאצית, שנולדה בפולין, כמו הרבה גרמנים, שחיו בפולין.
באותו היום שלקחו את כל היהודים לבית הקברות, היא הופיעה עם
הקצינים. היא הלכה במכנסיים וב'מונדור' של ס.ס ובידה החזיקה את
'הר פייטש', שלקחה אותו לכל מקום. עשרות חיילים עם רובים עשו
סביבנו עיגול והקצין, לאחר שדיבר אתה, קרא:" כל הנערות, בנות
16 עד 17 לצאת ולעמוד ליד המכונית, שעל יד השער!" אני לא זזתי,
אחזתי היטב את ידה של אמא ( את אבא ואחי ירו יומיים לפני זה).
אבל אמא שלי שיחררה את ידה ונתנה לי דחיפה: "בתי, את מוכרחה
להיפרד ממני. אני כבר זקנה, אז לא אכפת לי למות  היא  לא הייתה
אפילו בת 40). לכי אל המכונית!"
"אבל אני אפילו לא בת  16", התנגדתי.
"את חזקה ובריאה ועזרת לי הרבה בבית ומה שאלה יעשו, את תעשי
יותר טוב מאחרות, אז אולי ירחמו עליך!" בחלומותי השחורים ביותר
לא חלמתי, לאיזו עבודה לקחה אותנו 'מדם'  וכדי שלא נוכל לברוח
ולהסתתר בין צרפתיות, בנות ליל, הזמינה 'מומחה', שפעם סימן
פרות וסוסים, שהגרמנים החרימו והוא  כתב לי לכל חיי מעל החזה,
גם אצל מדלן, אתה ראית את זה, באותיות גדולות, מהו המקצוע של
שפחות שלה. ועכשיו שוב אני צריכה לנסוע במכונית סגורה עם כמה
צעירות אלפי קילומטרים ואני נזכרת, איך שנסעתי לכאן.."
"אבל עכשיו הנהג הוא חייל יהודי, שרוצה רק את טובתך ואת יודעת,
לאן את נוסעת. לארץ של חיים חדשים ויותר יפים, לארץ, שבה בטח
תשכחי הכל, כמו חלום לא נעים. עלי ל'אינקון. יהיה לך שם טוב.
אני מבטיח לך, כמו שהבטחתי שאוציא אותך מידי ה'מדם'."
"כן, אתה באמת מלאך מהשמים", קראה ל'אינקון כשדמעות בעיניה.
לפתע חיבקה את ראשי והצמידה על לחיי נשיקה חמה. נגד רצוני
נרתעתי. ל'אינקון
הרגישה בהרתעה שלי וצחקה:
"אל תפחד, חייל! ל'אינקון שכבה עם מאות לקוחות, אבל איש לא נשק
לה והיא לא נשקה לאף איש. אתה הראשון ! תודה רבה בעד הכל ואולי
להתראות, הא?"
"עלי ל'אינקון. כולם כבר במכונית!"
מיד נשמע קולו המצווה של ג'ינג'י:
"להתפקד! לא מבינים ? תגידי את: אחת! ואת: שתים!!"
כולם הבינו וכמו חיילים התפקדו. בכל שורה שמונה נוסעים, שכמו
ל'אינקון ומדלן פתחו במסע ארוך ומסוכן, עד שיגיעו לארץ
המובטחת. כאשר יצאו ההורים המודאגים לראות את יקיריהן, יכלו רק
לראות את האורות האחוריים של המכונית, שמיהרה לעזוב את ליל.
                          ט
בדיוק בעשר עמדנו כולנו ליד המכונית של "מוישה דרייוור". הוא
הופיע בדיוק עם צלצול השעון בעירייה וניגש מיד אלי:
"אין לי מקום לשניים על ידי, אבל אתה  תעשה לי טובה, אם תשב על
ידי.,
,אוהו, מוישה, מדוע מגיע לו כורסה? בגלל הצרפתייה שליוותה אותו
ועזבה בפתאומיות כזאת ?"
"היו שתי צרפתיות ולא אחת, והיה להן צורך לעזוב גם את יחיאל"
"מה זה? אמא צעקה עליהן או האבא שבא עם המקל ואמר:" מיד הביתה.
הבת שלי לא הולכת עם חיילים אלמוניים".
"יהיה כך!" הפטיר  "מוישה הדרייוור". שב כבר! מותר לך לעשן!
ועכשיו ספר הכל לאבא."
"אין הרבה מה לספר. מיד אחרי שראינו בבית עם הפנסים האדומים,
שתי יהודיות ושמענו בפירוש שהן מדברות יידיש, נכנסתי עם יחיאל,
דיברתי עם ה'מדם' צרפתית עילגת ואחרי זה לפתע היא עברה לגרמנית
שוטפת. דיברתי עם הבנות. אחת מהן קצת טרללה והזמנו את הבנות
ללילה שלם!"
"ממש קאזאנובה!"
"שום קאזאנובה, אפילו לא נגענו בהן באצבע הקטנה ביותר. המצאתי,
שאנו לא רוצים כאן ויש לנו חדרים במלון. שילמנו בשתי קופסאות
'פליירס' ובשוקולד כל אחד וה'מדם', כדי לרכוש לקוח, שיש לו
בשפע סיגריות ושוקולד משווייצריה, הסכימה להלביש אותן בבגדים
נורמליים ואפילו הוסיפה לכל אחת מעיל עליון, במקרה שיהיה גשם.
יצאנו והלכנו ישר למועדון והיתר אתה יודע."
"כן. זה ממש דבר גדול. מבצע מהיר ואלגנטי. ממש מגיע לכם
צל"ש!"
"שטויות. ראיתי מה עשה הלילה הג'ינג'י מ-  178. הוא עושה זאת
כמעט כל לילה ולא רק שתי בנות ובנים ולנסוע אלפי קילומטרים.
אתה יודע כמה משלמים בארץ לנהג בעד נסיעה כזאת?"
"כאן זה לא בארץ. כאן זה למען הארץ, ארץ ישראל, מדינת ישראל,
אגב הג'ינג'י הוא  'פורש'  (רוויזיוניסט) מושבע. חבל, לו היה
בצד הנכון, יכול היה להיות  קומיסר לענייני העפלה מטעם
ה'הגנה'."
"הוא ציוני טוב!"
"כן. שמע חבוב. אין ברירה. תצטרך הכל לדווח לקצין הפלוגה.
'מדם' זאת לא תשתוק ותגייס את קצין המשטרה המחוזי, אולי לקוח
שלה והוא יפתח בחיפושים  אחרי החיילים, שגזלו לה את הסחורה
שלה. היא ראתה את הסמל שלך?"
"כן!"
"וביקשה שתרשום את שמך  ושל החבר?"
"כן!"
"נו?"
"חתמנו בעברית ובגרמנית ברורה: "אברהם אבינו ויוסף הצדיק!"
"אתה ממש גדול! אברהם אבינו ויוסף הצדיק. איך הם  שוכנעו
להתגייס ל'חי'ל'? זה טוב. אם ימסרו אפילו לבריגדיר את השמות
האלה, הוא לא יצחק, יעיין ברשימה שלו ויענה להם:" סורי (מצטער,
אנגלית) ג'נטלמן! אבל חיילים אלה לא שייכים לבריגדה שלנו ואני
אינני מוכן לערוך מסדר זיהוי של כל חיילי הבריגדה. אני מעיר את
תשומת לבו של אדוני, שבזמן האחרון אירעו כמה מקרים של שוד
בבתים על ידי אנשים שהתחזו לחיילי הבריגדה. אחרי הכל לא קשה
לזייף סמל שלנו. ויתכן שהיו אלה סוחרי פרוצות, שהערימו על
ה'מדם' ובמחיר זול נטלו שתי פרוצות ומכרו אותן בעיר אחרת או
אפילו במדינה אחרת. המוכן אדוני לערוך חיפוש בכל המוסדות
בפאריז ובכל בית שני?"
"אל נא יפריז, אדוני הבריגדיר. סליחה על ההפרעה. יתכן שיש צדק
בדבריו. יש הרבה מתחזים ועם כל רצוני לעזור ל'מדם' הבוכה,
שנגזלה, המשימה היא מעל כוחותי." כך  יגיד, אבל קודם עליך
לדווח לקצין, על מנת שגם הבריגדיר יהיה בעניינים. אתה אומר,
שזאת היא בת דודה ובמאה אחוז יהודייה."
"כך אמרתי. אפילו הגרמנים הנציחו את  'יהדות' שלה על בשרה."
"וה'מדם' הזאת היא בכלל לא צרפתייה, אלא פולניה, המדברת גרמנית
ולפי סיפורה של..נקרא לה "בת דודה", כשהוציאה אותה מן ההמון
הנידונים למוות לבשה מדי ס.ס, החזיקה מגלב בידה ומיינה מועמדות
לזונות ואף נתנה פקודה לאחד המומחים, שיקעקע לה מעל שדיה שתי
אותיות גדולות, המצביעות  על יהדותה ועל מקצוע שלה."
"כל זה אמת!"
"טוב. אבל על זה אמסור בעצמי לקצין אחר, שעוסק..לידיעתך אני
מכיר כמה קצינים..לא את כולם, שנטלו על עצמם לחפש נאצים
פעילים, שמסתתרים, כמו 'מדם' זאת  ואחרי שמבררים היטב: מי? מה?
הם פשוט מחסלים אותם..בסודי סודות, בשקט, בלי רעש. אבל כל זה
שאני מגלה לך - יישאר בינינו.,
"אשתוק, כמו דג ואתרום בקבוק ויסקי או בקבוק אחר, אם פעם תיגש
אלי ותודיע לי, שמנוולת זאת נענשה."
"עשינו עסקה, תן כפה! נו, אתה רואה כבר את אורות המחנה ?"
"כן, אני בהחלט רואה את האור", עניתי לו בחגיגיות..
                                                           
                ליל  1945 . 8 . 18











המפגש השני עם ל'אינקון

בעקבות הניצחון במלחמת העצמאות, בה צהל היכה שבע מדינות
המצוידות בטנקים, תותחים ומפציצים, קם גל כביר של העלייה
ארצה.
שרידי אירופה, על אף הניצחון על הנאצים, המשיכו לחיות במחנות
השמורים על ידי המנצחים וספינותיהם ששטו ארצה טובעו, הוחזרו
לגרמניה או במקרה הטוב ביותר הוחזקו  בתוך הארץ במחנה עתלית או
בקפריסין  -עלו עתה על הספינות הנושאות בגלוי ובגאווה דגל
ישראלי  וציפו לגאולה. ובעקבותיהם הגיעו יהודי  טורקיה,
שממשלתם  הסכימה ליציאה ממנה בתנאי, שהסוכנות תקבל גם את כל
הזקנים, חולים ונכים. מבולגריה, שלא היו בה ארגוני ציוני ם
יצאו הראשונים  בעקבות תחושה מעין משיחית ואחריהם חבריהם,
שכניהם, שנשארו לבדם  בעיר. באותו הזמן נפרצו שערי מדינות אסיה
ואפריקה. יהודים שבמשך קרוב לאלף שנים חיו בתוך  'מלאח'  (רובע
יהודי, גטו)  או אף בשכנות עם הערבים, חשו לפתע את עוצמת  
השנאה    של  שכניהם הטובים לשעבר, אשר תוך הזדהות עם אחיהם
המנוצחים בפלסטין הוציאו את כל זעמם על  שכניהם היהודים, בעלי
בתים אמידים, פקידים ממשלתיים, בעלי חנויות ורכוש רב. עתה
כשחשו לפתע, שהאדמה בוערת מתחת לרגליהם השאירו הכל, ויתרו על
רכושם תמורת  רשיון לצאת מהארץ, שהייתה מולדתם ועתה נאלצו
לעזבה  בלי כל רכוש, בבגדים שלבשו, על מנת שיתחילו את הכל
מחדש. כך באו עולי עיראק, איראן, מרוקו, טריפולי ואף יושבי
המערות בג'בל גריאן, שגרו מתחת לאדמה תוך פחד מפני  חיילי
איטליה, שיתנכלו בנשותיהם ובנותיהם, שמעו את הבשורה הנפלאה
והגיעו ארצה. מעיירות תימן הלכו רבבות ברגל מאות קילומטרים
במדבר הלוהט, עד שהגיעו למקום הריכוז, שממנו התרוממו על  'כנפי
הנשרים' לארץ הקודש ולירושלים ששכנה בשמים. אכן זה היה היום,
שהנביא יחזקאל ניבא  את בואו, יום בו העצמות  היבשות  "תקרבו
עצם אל עצמו..והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור
מלמעלה". זה היה היום, בו אלוהי ישראל נתן רוח  בהם וחיו והניח
אותם על אדמתם. והיו כולם לקיבוץ גלויות.
ומול גל כביר זה ניצב ישוב קטן, שלא מנה אפילו מיליון אחד,
נחלש מהמלחמה וחסר כוחות מאומנים לקליטת הערב רב של לשונות,
מנהגים, טעמי אוכל והתנהגות ורבים חסרי כל מושג, מה טיב הארץ
שאליה הלכו ובה הושיבו אותם. במצב כזה לא בררה מחלקת הקליטה מה
ניסיונם ומה טיב הקולטים. כל מי  שהתגורר בארץ לפני העלייה
הגדולה היה לקולט וכל מי שידע עברית היה למורה במחלקה להנחלת
הלשון. כל איש ואישה היו נחוצים. בתנאים כאלה אי אפשר היה
להיעזר   בעולים. כל דבר  שהיה טעים  לאלמוני, היה גועלי
לפלמוני. איש איש ומנהגו, שהתקדש במשך מאות בשנים. איש איש
וטעמו, שתנאיי החיים קבעו. לכן החליטו הקולטים:  על העולים
להסתגל לחיי הוותיקים, למנהגיהם, לשונם וטעמם. טבחים  יוצאי
ארץ מזרח אירופאית ביזבזו טונות של מוצרי מזון לאחר  שהוכנו על
ידם ושהעולים לא רצו לאכול אותו. הם דרשו אוכל  משלהם, אוכל
שאליו היו רגילים. וכאשר לא קיבלו אותו, היו משליכים  לפחי
אשפה  את  הריבה שהטבחים הניחו על צלחותיהם והמרגרינה השנואה
תוך קריאות בוז:" בן-גוריון -מרגרינה!" הם  סרבו למרוח ,
כתושבי הארץ את פרוסות הלחם היבשות וחיכו ליום, בו ישתחררו
משלטון הקולטים  ויאכלו את הפיתה החמה, שנשותיהם הכינו להם
בבוקר בתנורים שלהן במצב כזה של מלחמה עיקשת של  העולים החדשים
בקולטים, שניסו בין לילה לשנות את כל מנהגיהם, לשונם, אורח
חייהם ולהפוך אותם  ל'ישראלים' -כמוהם נתמניתי לרכז התרבות
ומרכז הנחלת הלשון באחד מבתי העולים . עצם היותי 'קיבוצניק'
לשעבר (לאחר  שבתום קרוב לעשרים שנה החליטו הוותיקים לנצל את
תנאיי החיים שנוצרו במדינה  הצעירה ולאחר שלא קיבלו "תוספת
כוחות", שדרשו  , מסרו את כל הרכוש לגרעין צעיר, שלא רצה בהם)
די היה  למראינים, שאהיה מסוגל לקלוט את כל אלפי העולים. וכאשר
ציינתי  שבטרם עליתי ארצה והייתי לחלוץ ,סיימתי את
האוניברסיטה  בפולין ואף עוסק בכתיבת שירים, עליתי בדרגה
ונתמניתי לרכז התרבות.
כבר  למחרת התייצבתי לפני מנהל בית העולים, שמונה על ידי
המפלגה הדתית וקיבלתי חדר אחד  בבית, שבו התגוררו פעם קצינים
וסמלים של הצבא הבריטי ועתה  שכנו בו רופא עם אשתו ומשגיח דתי
אף הוא עם אשתו. כן נמסר לי צריף, המחולק לכמה חדרים קטנים
ושמעל הדלת  התנוסס שלט מאיר עיניים: "בית תרבות".
למרבה הפלא, ביום בו פתחתי את "בית  תרבות"  הופיעו כמו מלאכים
מהשמים, עובדי תרבות, שהתנדבו לעזור לי במגע   עם בני עמם.
גברת ז'נט, עולה מבולגריה, ששלטה נוסף בלשון עברית בספניולית
וצרפתית, מחלוף  שהיה מלמד בלוב. הם קראו בלי להתעייף ברמקול
שבמשרד  לעולים בכל שפות שידעו, למהר לבית התרבות ולהירשם
לשעורי עברית, כה חיונית בארץ. הם קראו להורי ילדים, שהתרוצצו
באין מעשה ברחוב של בית העולים, לרשום את ילדיהם לבית הספר,
שמוקם ושבו בהתאם לגילם וידיעת עברית יקבלו חינוך נאות, כמו
כל ילדים בארץ ישראל.
"אדון שניידר", עולה בעצמו, אלמן בודד, שלא היו לו קרובים בארץ
ושידע עברית עוד מ'שם', הפך באופן טבעי למזכיר ב"בית התרבות"
ורשם  את הילדים, גיל, ידיעת עברית, בדק את תעודת בית הספר
משם ורשם על פתקה, שעליה הצמיד חותמת, שבעצמו הכין: "לכיתה
פלונית או אלמונית".
את המבוגרים, שבאו ללמוד עברית, קיבלתי בעצמי, כשאני נעזר
בשיחה בתורגמנים מתנדבים. אני בעצמי קבעתי לי חוק, שאני מדבר
רק עברית וזאת השפה שאני מבין. אמנם לא הייתי יליד הארץ, אבל
אצל  "קיבוצניק" הייתה שמירה זאת על טהרת העברית מובנת גם
לעוזרים שלי.
כך נהגתי כשבאחד הימים נכנסה משפחה מוזרה. גבר, רב עוצמה,
המחזיק בכפו הגדולה כף קטנה ועדינה של ילדה, בת עשר ומצדו השני
צמודה אליו, כאילו  רצתה לחוס תמיד בצלו ולשאוב ממנו את עוצמתו
- אישה, בעלת חולצה צמודה, שכיסתה את כל צווארה. העפתי עליה
מבט חפוז  ומיד אחזה רעדה את כל גופי. כל נימי הגוף היו כאילו
מחושמלים, דרוכים, כמו חיילים  בעת סכנה, כשהם מצפים לראות,
איך יגיב במצב זה מפקדם. כי האישה, שעמדה צמודה, כמו צמח חלש
לסמוכה חזקה ויציבה הייתה לא אחרת, אלא ל'אינקון מ......,
שהברחתי מליל שבצרפת לאיטליה.
מיד עם כניסתם פתח הגבר ב"שלום עליכם!" (במבטא אשכנזי)  רחב:
"אנחנו חפצים לומד עברית. אני יודע קצת מדבר, אבל לא יודע קורא
וכותב. כשהיינו בציפרוס, אני כל הזמן עובד ועובד  והמנהל אמר
לי:"אתה - ידיים- ידי  זהב  וכל אחד מבין מה אתה עושה. הוא נתן
לי אוהל ושם כתב: "אוהל חיים ידי זהב". גם באונייה כשה'מאשינה'
הייתה  'קאפוט', אני תיקנתי אותה  והיא  עובד כל הזמן. חנה'לה
שלי  שיודעת  'איטליאנו', לומדת  בבית הספר, שעושים בציפרוס
טוב מאוד ורק לינקה, שבאה  לציפרוס ולא לארץ ישראל אמרה :"אני
לא לומדת עברית. פה לא ארץ ישראל, פה ציפרוס.."
"אבא," נשמע קולה של הילדה, "לא אומרים ציפרוס, רק קפריסין, הם
לא יידעו איפה היינו".
"שקט חנה'לה! אתם רואים מה זה פה ? רק בארץ ישראל ילדה לומדת
את  אבא!"
" אומרים: 'מלמדת', הפסיקה אותו חנה'לה.
"כן, מלמדת. בפולין וברוסיה ילדה מדברת ככה אל אבא, אז אבא
לוקח את  'הקאנצ'וק' ולומד אותה כבוד".
"אולי גם כאן תרים  את ה'קאנצ'וק' ?"
"מה את מדברת שטויות, חנה'לה ? אני ארים 'קאנצ'וק' על חנה'לה
שלי?"
"אני לא חנה'לה ולא חנה. מעכשיו יהיה שמי חניתה! ככה אמר לי
המדריך. נכון שחניתה הוא שם יפה וארצישראלי?"
"גם חנה הוא שם  ארצישראלי והוא מופיע בתנ"ך: חנה אמו של שמואל
הנביא", פסק אדון שניידר.
"וחנה ושבעה בניה. ודאי למדתם עליה  בקפריסין בחג החנוכה?"
הוסיפה גברת  
ז'נט.
"את  רואה חנה'לה  מה מדבר אדון זה וגברת,  שחנה'לה הוא שם
מהתורה?"
" חנה'לה, חנה'לה. אני לא תינוקת קטנה. טוב ,מצדי אתה יכול
לקרוא לי חנה ואפילו כמו שקראו לי באיטליה על שם הקדושה: מריה
מדלן!"
"תשתקי  חנה!"  פרצה בצעקה היסטרית לינקה, "שלא תעיזי אף פעם
להשמיע את שם הזה. מדלן הייתה באמת קדושה ואת ילדה רשעית!"
לאחר שדבריה של לינקון נשמעו ביידיש, לא הייתי רשאי להביו
אותה, אך אודה שיותר מהנוכחים הייתי אני סקרן לדעת, מה עלה
בגורלה של מדלן.
"אבא, היא מעליבה אותי!" התלוננה חנה'לה.
"היא לא מעליבה אותך, חנה'לה ואת יודעת שזה כואב ללינקה, כשאת
מזכירה את השם הזה. את יודעת כמה לינקה אהבה אותה ועכשיו היא
כמוך -יתומה."
"לא נכון! יש לה אותך ואתה יותר..ממנה.."
"סליחה, שאני שואל", התערב  אדון שניידר, שבהיותו מבין יידיש,
ראה לנכון להתערב:
"האם מדלן זאת הייתה בתה של הגברת הזאת והיא..?"
"לא בת. היא הייתה כמו אחות גדולה שלה. הן היו שתיים יחד במחנה
העבודה ויחד השתחררו על ידי חייל איזשהו ויחד על האונייה, שגם
אני נסעתי לארץ ישראל. אנחנו באנו באונייה בלילה קרוב קרוב
לחוף. אולי מאה מטר. אונייה עומדת. מכבים כל אור. חושך מצרים.
לא רואים מים ולא רואים ארץ ישראל. קפטן אומר פקודה וסירה אחת
יורדת אל המים. בשביל הילדים! אני אומר: חנה'לה, סעי, אני תיכף
בא."  חנה'לה לא רוצה, אבל יורדת לסירה. סירה נוסעת לחוף. לפתע
פרוז'קטור חזק אל הסירה. אנשים לוקחים את הנוסעים. אנחנו לא
יודעים את האנשים. חיילים או שוטרים, אבל לא יהודים. הקומנדנט
שלנו אומר: "לרדת בסולם מהר ומהסולם למים. החוף לא רחוק!"
אני תופס את לינקה ביד ומתחיל לרדת למטה למטה, עד שאני מרגיש
מים. המים לא גדול, עד כאן, חזה, צוואר. אני קופץ קדימה. יד
אחת במים, יד שנייה מחזיקה לינקה. אז לינקה אומרת: "קח את
מדלן!". אני במים עם לינקה:" איך אקח בשתי ידיים? אני לא דג!".
לינקה צועקת:" מדלן! רדי ! מים לא גדול!". מדלן תמיד מפחדת
ממים, אבל היא יורדת לאט לאט, מחזיקה סולם ומסתכלת על המים,
אבל אחריה כולם מבוהלים ורוצים מהר! מהר! אחד שמן, גדול  יורד
מהר ולא מסתכל על מדלן, שלמטה ומוריד רגל שלו כבדה עם הנעל על
יד של מדלן. מדלן צועקת - כואב! הוא מרים את הרגל ואחריו רוצים
מהר, מהר לרדת! על הראש שלו, על הידיים שלו. מדלן והשמן נופלים
למים. מדלן תופסת את  צוואר או ראש של השמן במים. היא מפחדת.
אין רצפה! השמן גם כן מפחד. מים עד הצוואר ואין רצפה. הוא לוקח
בכוח את הידיים של מדלן מהצוואר שלו ועושה  הרבה מים למעלה.
יותר לא רואים. חושך במים. אני מושך בכוח לינקה וביד שנייה
זורק את המים אל הפנס. חייל נותן יד ללינקה ומושך אותה אל
הרצפה.."
"אל היבשה!"
"אל היבשה. אני על החוף ותיכף צועק:'חנה'לה! חנה'לה!" ואני
שומע: "אבא, אלה לא יהודים. אלה אנגלים. הם רצו שאני אל
המכונית, אבל אני אומרת: "אני לא אזוז מכאן בלי אבא. אתה מבין
אדון חייל. אבא שלי הוא  שם!" הוא הבין  והשאיר אותי, עד שאבא
בא." החייל אמר לנו: על המכונית! המשיך חיים, טוב, נוסעים לארץ
ישראל. אבל מה זה? אוטומובילים נוסעים ל'פורט' (נמל) ושוב
צועקים: "לרדת ולעלות על האונייה!" אונייה אחרת, גדולה לא כמו
שלנו. מה זה? לאן נוסעים ? זאת לא ארץ ישראל ? אז אני שומע על
ידי קומנדנט של אונייה שלנו אומר:"אל תפחד! אנחנו נוסעים קרוב,
קרוב לארץ ישראל, לציפרוס, אבל אני מבטיח לך, שאני לא אשאיר
אותך וכשנחזור לארץ ישראל אני אהיה שוב קומנדנט על האונייה.
טוב. באנו לציפרוס. כולם יהודים. אני עובד, אחרים עושים
גימנסטיקהה, כמו חיילים, לומדים עברית וחנה'לה תלמידה טובה.
בבוקר כולם מתאספים. מה קרה? בוכים, מדברים. הקומנדנט עומד על
הכיסא ואומר: "..ככה וכה. אני עצוב, כי שני נוסעים מהאונייה
שלנו, חברים שלנו מתו במים. אלה קדושים. בשביל ארץ ישראל!" אחד
עם הזקן והכיפה אומר:"אל מולא רחמים.. ואומר שם : גברת מרים
מדלן ואדון יוסף פינקלשטיין. לינקה שומעת, צועקת, בוכה, מקללת
לא יפה..אני על ידה אומר: לינקה, לאיפה מקללת. המתים במים הם
כמו חיילים בשביל ארץ ישראל. לינקה בוכה: אבל למה היא דווקא?
היא סבלה מספיק במשך שנים.." אני אומר: שקט, שקט והיא שקט, עד
שחנה'לה אומרת לה  את השם."
כאן הפסיק אותו שוב אדון שניידר:
"אז גברת לינקה היא לא אמא של הילדה?"
"לא. את לינקה הכרתי  על האונייה ואמא של חנה'לה הגרמנים
ברחוב, כשהלכה לקנות לחם ומאז חנה'לה שלי היא יתומה. לפני שאני
בורח מהעיר, אני נותן את חנה'לה לכומר, שאני עבודה אצלו הרבה
זמן ומבקש:" אדוני, קח את חנה'לה, עד
שאני  בא. אם אני חי. אני לוקח מהבית רק גרזן והולך ליער גדול.
שמה יש גם יהודים. אחרי שבוע הלך בשביל חייל גרמני. הוא בא מבת
איכר צעירה והיה שיכור.
אז היה לנו רובה גרמני ראשון ובגד של  חייל  גרמני. טוב.
מלחמה  נגמרה. אין עוד גרמנים. אני הולך מהר מהר לכומר: "תן לי
חנה'לה שלי!" כומר מדבר: "ילדה לא פה. גרמנים לכנסיות ורואים
אולי יש יהודי. לא טוב. אני את הילדה ועוד שלוש ילדות
בטרנספורט לאיטליה. אבא  של כנסייה..לא כנסייה.."
"מנזר!"
"כן, מנזר. חודש, שני חודשים, שלושה. אני באיטליה. מנזר גדול.
כל בוקר הרבה ילדים לכריסטוס. אני הולך לאבא של מנזר ומדבר:"
אני רוצה בת שלי, חנה'לה!"
הוא מדבר:" אין לי בת שלך. פה כל הילדים לא יהודים." "אבל
הכומר בפולין מדבר: "חנה'לה כאן!" צעקתי."אם לא תלך מכאן, אני
קורא 'פוליציה'. אני בוכה, בוכה. כלום. אני הולך ברחוב. אני
רואה חייל עם "מגן דוד". אני הולך לחייל ומדבר: "שלום עליכם!
אדון יהודי ?" הוא צוחק ומדבר:" ומה אני? אתה רואה מגן דוד
וכאן על  'אפולטים' כתוב: "סולדט יהודי".
אני מדבר:"אדון סולדט, אני מבקש אתה עזרה חנה'לה שלי כאן
ב..מנזר והאבא לא רוצה נותן לי. זאת הבת שלי. אמא  קאפוט על
ידי הנאצים." "הכל יהיה בסדר" מדבר הסולדט. "אם תראה  אותה
תזהה אותה?" "לא מבין. מה זה 'זה' ? "סלח לי, שכחתי. אם תראה
את הילדה, תגיד: "זאת היא  בת שלי ?"  "אם אני רואה את העיניים
הכחול של חנה'לה ונקודה כזאת על הלחי, אני תיכף מדבר, לא מדבר,
צועק:" זה חנה'לה שלי!"  "טוב מאוד! מחר בשעה עשר אתה פה
ואנחנו ניתן לך את חנה'לה שלך." הלילה לא ישנתי. שמעתי השעון
צילצל שמונה..תשע..רצתי לרחוב. בדיוק בשעה עשר בא אוטומוביל
גדול שעליו מגן דוד ועל האוטומוביל יושבים עשרה 'מלוכים'
(מלאכים). הם ירדו. חייל שלי הולך אלי:" בוא!" הם מצלצלים
בשער. האבא שואל: מי זה? "פתח!" צועק הקומנדנט. הוא תיכף פותח.
הקומנדנט אומר לו:"כך וכך וכך!" האבא אומר: "זה לא נכון!"
הקומנדנט אומר: "אנו רואים את כל הילדים!". האבא: פה מנזר!
אימפוסיבילה! (אי אפשר !). "אימפוסיבילה", צועק הקומנדנט,
"מוסוליני פיניטו! היטלר פיניטו! חברה קדימה!" החיילים הולכים
לחצר. מזל. ילדים ואישה משחקים. הקומנדנט לאישה..
"זאת הייתה אם המנזר!" מתערבת חנה'לה.
"שקט חנה'לה. הקומנדנט: "כל הילדים כאן. אחד אחד. כמו  במיליטר
(צבא). מהר! איפה אבא? אתה תסתכל טוב, אם היא ישנה" אני לא
מבין מה הוא מדבר, אבל אני תיכף רואה את חנה'לה שלי והיא גם כן
קופצת לידיים..שלי.."
"אבא, אל תבכה, בבקשה", פונה אליו חנה'לה. "אתה לא ילד. אתה
כבר גדול."
"חיים. פאר  ווס וויינסטי?" (מדוע אתה בוכה? יידיש) מתערבת
לראשונה 'לינקה'.
"כלום, לינקה יקרה שלי. אני סיפרתי להם, איך מצאתי את
חנה'לה."
"הוא לא הרגיז אותך, אדון הזה ?"
"לא, לינקה שלי. סיפרתי להם, איך 'מלוכים' (מלאכים) עם מגן דוד
עזרו לי למצוא את חנה'לה"
"גם אותי הציל מלאך כזה עם מגן דוד. חיים, עשה לי טובה, תשאל
את האדון המנהל, אם הוא היה פעם בצרפת?"
כל שיחה זאת התנהלה ביידיש שוטפת, המובנת לי, אך אני התעלמתי
מכל מה שאמרו ואני הבינותי  "רק עברית".
"אדון מנהל, סליחה. לינקה שלי מדברת, אם אתה  הלכת לפרנציה?"
"לא פרנציה, אלא צרפת", מתקנת אותו חנה'לה.
"לא צרפת, פרנציה!"
"פרנציה בעברית 'צרפת'"
"אהה"
"אמא שואלת, אם אדוני היה פעם בצרפת?" מתערבת חנה'לה.
"בצרפת ?" אני מרגיש, כאילו הייתי מהופנט . עיני   'ל'אינקון'
מליל על שפתי ומיד אחר כך עיניה בוחנות בקפדנות את עיני. "לא!
אף פעם לא הייתי בצרפת. אני כל הזמן שאני בארץ, חי בקיבוץ
ולקיבוץ אין כסף, שכל חבר יסע לצרפת. אולי בעוד כמה שנים, אם
אחסוך לי כסף, אסע עם אשתי לפאריס לראות את ה'לובר', מגדל
אייפל, אבל בינתיים את צרפת אני מכיר רק מתמונות. אדון שניידר
הואל בטובך לתרגם לה את דברי."
שניידר מתרגם בקפדנות כל מה שאמרתי ומוסיף שאני רק מטייל בארץ
ומתוך פטריוטיות לא יוצא לחוץ לארץ.
כששניידר מדבר, עיניה של ל'אינקון אינן משאירות אף לרגע את
עיני.. עיניה  מביעות בפירוש חשד.
"הייתי נשבעת, שהקול הזה מוכר לי והעיניים.." היא לוחשת. "מה
חשבת?" צוחק חיים, "שזה המלאך שלך? לא לינקה, מלאך, אפילו
בתורה, מופיע רק פעם אחת. נכון?"
"חיים! נוך איין פראגע..דער הער איס געווען אמול א  זעלנער?"
"היא שואלת, אם אדוני היה פעם חייל?"
"חייל?" אני עונה לה בגאווה, "מהיום הראשון שבאתי ארצה,
הצטרכתי להלחם. הייתי נוטר, גאפיר, שומר ובמלחמת העצמאות ירו
עלינו יומם ולילה מכל הכפרים הערביים מסביב. מולנו הייתה יחידה
עיראקית. הבן שלי נולד במשוריין.. עד שגירשנו את כל האויבים".
עתה בא תורה של חנה'לה לתרגם לאמה החורגת. אבל דבריה לא שכנעו
את ל'אינקון:
"אבל איפה הוא היה חייל? באיזו ארץ?"
"באיזו ארץ היית אדוני חייל?"
"האם לא הבינות? בקיבוץ שלי וקיבוץ שלי נמצא בארץ ישראל. כאן!
את מבינה?"
"אם הוא אומר כך, אז אני מבינה", עונה לינקה. בקולה נרגשת איזו
הקלה והמתח עוזב לאט לאט את עיניה.
"חנה'לה תשאלי בבקשה את האדון, מתי יהיה השיעור  ואיפה?"
עתה עוברת היוזמה  כולה ל"אדון שניידר". חנה נרשמת לבית הספר
"קיבוץ גלויות" לכיתה ו', חיים מבקש 'קורס' קצת לכתוב וקצת
לקרוא ( עיתונים, חדשות ולא 'ליטרטורה', סיפרות) ואילו גברת
לינקה מחליטה  ללמוד בחריצות, כדי להשיג את כל שהפסידה
בקפריסין, כשלא האמינה שתגיע פעם לארץ ישראל.
כל השלישייה עוזבת מאושרת את "בית התרבות". פליטים עם  בעיות
המטרידות אותם והופכות את חייהם לגיהנום - השתחררו מהכל, כאילו
אחרי הביקור אצל הפסיכיאטר מחר יכנסו לבית התרבות -תלמידים,
שילמדו על ארץ ישראל, על קיבוצים, על חלוצים וינסו להשכיח את
בית הבושת בליל, את המנזר באיטליה, את ספינת המעפילים, שנתפסה
על ידי הבריטים ואת השנים הארוכות בקפריסין.
לא חלפו חודשיים וכל השלישייה באה להיפרד מהמורים. כרגיל פתח
חיים:
"חבל לי ללכת מכאן. חנה'לה אוהבת את בית הספר ואת המורים וגם
לינקה לומדת טוב. לי ברוך השם יש כאן עבודה בשבילי ומשכורת
ומנהל בית העולים אמר לי: "חיים ,אגיד לך אמת, צר לי להיפרד
ממך. אתה יכול כאן להישאר כל עוד יבואו עולים ולהיות חצרן
מצוין, אבל אני יודע שאם יבואו יותר עולים, אז עוד מעט לא יהיו
עוד בתים ריקים ואז לא יהיה לך בית. אז טוב שאתם עכשיו  תעזבו
את בית העולים ותבחרו לכם בית שאתם רוצים ואני אמרתי תודה
למנהל והוספתי, שאם יהיה לנו בית אני אתחתן עם לינקה ויהיה לנו
שם ולחנה'לה תהיה אמא.."
"היא אף פעם לא תהיה אמא.  אמא שלי  מתה!" הפסיקה אותו חנה.
" אז חברה. לינקה תהיה לך חברה טובה, תראי!"
בישוב נטוש אחד זקוקים היו למשפץ כשרוני, בעל "ידי זהב", שידע
הכל וחיים זכה בבית  אבן עם שלושה חדרים ועל ידם עצי זית,
רימון וגפן המסתרגת, שכיסתה  כל החלונות..
עודם על המכונית, שלקחה אותם, צעקו כמו מטורפים:"מורי!"
וניפנפו בידיים ולינקה  אף העיזה להעיף בידה נשיקה וקראה:
"תודה בעד הכל! מלאכים!"
     

                         בית עולים בנימינה      50 . 10 . 8







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין כמו לראות
כושים בהפגנה של
מרצ בכדיי להבין
עד כמה אתה
גזען.




יוסי עמוס חזה,
מתחיל עם
פיליפינית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/12/01 6:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה