זה לא שאני לא רואה
את פני הדברים,
פשוט רואה לגופם.
מתרגש ממחוות,
מתלכד כמילה.

זה לא שאיני שומע
את שיהיו אומרים,
מתריסים,
רק שמכוח התנועה,
מרכז הכובד נוטה לשם,
מתמסד בתזוזה
להיות נכון לרגע
והרגע הוא כל מה שיש כרגע.

זה לא שאני לא מרגיש
את מלכודת העכברים,
כמיטב הקלישאה,
הצבת מהדקת אחיזתה,
רק שלא בפתאומיות,
אלא בכוח בלתי סביר
של הדרגתיות עמידה,
לופתת ביחס ישיר
לתנועות של בריחה.

זה לא שאיני יודע
את כמוסותיה,
רק שמוכרח לפתוח אותן.
גם מחירו של רגע נכון
והריק שאחרי,
אין בם די
כדי לדכא את מרדף חושיי.