בחיים אנו נתקלים בקשיים רבים, אנשים רבים אשר מפריעים לנו
בדרכנו, אותם אנו נוהגים לכנות 'האויבים שלנו'. לפעמים אנחנו
לא מבינים שהאויב הכי גדול שלנו הוא בעצם עצמנו.
בכל מקום אליו נפנה נמצא עצמנו במאבקים פנימים. אנחנו לא
אוהבים את איך שאנחנו נראים, לא אוהבים את הדרך בה אנו
מדברים, רוצים רק לקצר את השיער ולהראות קצת יותר טוב, להיות
יותר מצחיקים ולהישמע קצת יותר טוב. רק רוצים שיאהבו אותנו,
אבל לא אוהבים את עצמנו, מחפשים נחמה באחרים ולא מבינים
שהתשובה האמיתית היא בפנים.
אנחנו מקבעים את עצמנו במצבים, לא מאמינים שאנחנו יכולים
לשנות ולהשתנות וככה בלי לשים לב אנחנו הורגים את עצמנו, ולאף
אחד אחר לא תהייה תרופה.
לפעמים זה מדהים לגלות עד כמה אנחנו תלויים בגורמים חיצוניים
שמעצבים לנו את ההחלטות בחיים. החברה מכתיבה לנו איך להתלבש,
איך לדבר, כמה לאכול, ובאיזה תודעה לגדול. איך נוכל להיות
גאים במי שאנחנו, אם אנו לא אנו בזכות עצמנו?!
לפעמים אני שואלת את עצמי האם באמת "הילד הזה הוא אני", או
שמא איבדתי את עצמי איפשהו במרוץ אחר השלמות, בנטייתי לחשוב
ששלמות היא אושר. לצערנו הרב שלמות לא קיימת, ורבים מסיקים
מכך שגם אושר אינו קיים, אך אושר הא לא צורה והוא לא בגד, הוא
לא אוכל והוא לא להיראות כמו שלד. אושר הוא שיחה, אושר הוא
תמיכה ואושר הוא הרגשה שאתה ורק אתה הוא עצמך.
הפער בין הרצוי למצוי הוא עדיין גדול, ולפעמים הוא אף גדל עם
הזמן אבל מה שמעמיד אותנו בנקודה שונה הוא זה שאנחנו יודעים
מהו הרצוי ודוחפים לעברו את הסלע שמדרדר אותנו לעבר המצוי.
המציאות אינה מוחלטת, היא תמיד נתונה לשינוי, הקושי הגדול הוא
שזה מצריך אותנו לעמוד מול עצמנו ולהבין באמת מה אנחנו רוצים
לשנות כדי שיהיה לנו טוב. וטוב זו לא מילה גסה.

           
                                                 

12.11.06
מי יתן וכולנו נגיע להבנות שכאלו..