[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
מעות חיטים

והימים ימי בצורת. אמנם האוויר היה צח, אך השמים במקום להמטיר
גשמי ברכה, עצרו ונעלו את שעריהם. החמה הלבנה והלוהטת הייתה
מאירה מדי בוקר בבקרו, שדות שהצהיבו ולא הבשילו לחם. ויהי רעב
גדול בארץ ומחיר הקמח הרקיע עד שנשקל בדינרי זהב.
אותה שנה, 1813, שנת אסונות הייתה בארץ. מגפה גדולה פרצה וכלתה
בתושבי צפת, יהודים ומוסלמים כאחד, ואחריה - בצורת זו.
ימי הפסח התקרבו במהירות ובמחסני הקהילה לא נמצא אף שק חיטה
למען אפות "מצה שמורה". אכן, מצווה זו של "מצה שמורה", נהגו
בני ירושלים לקיים, יש אומרים מאז שבני דתות אחרות השתלטו בכוח
על אדמות יהודים והפכו אותן לשלהן.
ובבוא ימי הקציר, היו מתהלכים יקירי העיר ורבניה בין שדות
התבואה שבסביבה ומבקשים חלקה עם חיטה יפה, שממנה יאפו מצה
לפסח. תמו הדיש והזרייה, היו מעלים את התבואה ירושלמה ומחזיקים
במחסנים מיוחדים, השומרים עליה מפני כל חמוץ. חודש לפני פסח
היו בודקים את התבואה ומחלקים אותה לבני העדה, על מנת שיטחנו
ויאפו ממנה. כל איש קיבל את מנתו, לפי מכסת נפשות ביתו. אף
לעניים היו שולחים את החיטה לבתיהם חינם, ובסתר, כדי שלא לבייש
יהודי שאין לו.
וכדי שיוכלו אף עניי ירושלים לקיים פסח כהלכתו, היו גובים
מאמידי ירושלים מס מיוחד, הנקרא "מעות חיטים", כסף לרכישת
חיטים בשביל עניים לחג הפסח.
השמיים היו זכים, הרעב גדל מיום ליום וקופת העדה הייתה ריקה.
הכסף שהיו שולחים אחינו מהגולה, לא הגיע ואלה שידם תמיד הייתה
פתוחה, נלחמו בעצמם על קיומם. עיניים מודאגות, עצובות, גדולות
ואדומות מסבל ומבכי היו מלוות את הרב ישראל בלכתו לבית הכנסת.
והרב ישראל, שדאג לכלכלת בני העיר ולא בדק בציציות יהודי או
מוסלמי, היה חסר אונים.
קציר החיטים עבר והוא, המשביר והדואג, לא קנה עדיין אף שק אחד
לפסח. היה מסתגר הרב ישראל בחדרו, מענה את גופו ומעלה תחנונים
מרים לפני אבינו שבשמיים ומבקש רחמים למען עדתו, ומי האיש
שיפריע את הרב המשוחח עם אבינו שבשמיים?
תם הקציר והגיע גם יום השוק האחרון. ההזדמנות האחרונה לרכישת
החיטים. רק נס מהשמיים יכול היה להציל את הקהילה הירושלמית!
ישב הרב מסוגר בחדרו, שער ביתו נעול, תריסיו מוגפים היטב והוא
ישב והתפלל, כי מה עוד נשאר ליהודי בימים כאלה לעשות? הוא
שרגיל היה לדאוג לכל בני ירושלים ולהכניס שמחה לביתם של העניים
ביותר, הסתגר עתה, פן יחדור לביתו בכיה של אם החסה על גוזליה,
פן תראינה עיניו ייסורי אחיו, שתלו בו תמיד תקווה.
עוד הוא יושב קודר ועצוב ותפילה חרישה מרעידה את שפתיו, והנה
שומעות אוזניו צלצול פעמוניות וטף-טף כבד של רגלי גמלים,
הצועדים קרוב קרוב בסמטה הסמוכה. הביט הרב החוצה והנה אורחת
ישמעאלים מתקרבת אל ביתו. אורחת גמלים ארוכה, שמלאה את כל
הסמטה הצרה ועוד נראו גמלים מעבר הסמטה. ועל גבי הגמלים שקים
כבדים, שקי תבואה. עוד הוא מביט והגמלים עוצרים ליד ביתו ואיש
אחד נשוא פנים מתקרב אליו. הוא החווה לו קידה וברכו:
"צבאח אל חיר, יא חכם!"
"צבאח אל נור," השיב לו הרב, "אהלן וסהלן, יא סיד, ברוך הבא,
ברוך הבא בצל קורתי!"
"פיכ (גם אתה), יאריך אללה ימיך, אדוני הרב."
"מנין תבוא ואיך תדע מי אני," התפלא הרב ישראל.
"ומי לא יכיר באל-קודס ובכל המדינות את האדם הגדול, המחלק
חיטים לכל העניים, ליהודים ולמוסלמים במידה שווה? אתה, יא חכם
ידעת, כי אל אחד בראנו ואב אחד לכולנו. ועתה כבוד הרב, הנה לך
חיטים יפות לחג הפסח. לא תמצא יותר כשרות. אמכור לך אותן במחיר
לא גבוה, כנהוג בין אחים."
"תודה לך, אדוני הנדיב, אך לא אוכל לקנות ממך את החיטים, כי
קופת הקהל ריקה לחלוטין, ומי יודע מתי יגיע הכסף."
"אלחמדאללה אינני חסר עתה כסף," השיב לו הזקן, "יכול אני
לחכות. הב לי משכון וקח את כל החיטים."
"מה עינדיש (אין לי) יא סידי משכון. אף פמוטי אינם עשויים זהב
ורק נחושת פשוטה. אין בביתי כמלוא בית האצבע, וערבון יחידי
שעמי, אמסור אותו לאלוהים כשידרוש ממני," השפיל הרב את ראשו,
"אך אם תוכל להמתין שלושה ימים, אלך ואאסוף מהעדה חפצי זהב
וכסף ויהיו לך למשכון."
הביט בו ראש האורחה ואמר:
"מא ליש, אין דבר, כבוד הרב, אין אלוהים אלא אללה, יתעלה
ודבריך יקרים לי ממשכון. קח לך את החיטים וכשתקבל כסף מאחיך
אתה פורע לי את החוב."
"אל עליון קונה שמיים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל אם אקח מכל
אשר לך," אמר הרב ישראל, "עד שלא תקבע לי זמן פירעון החוב."
"טיב," הסכים הערבי, "אתה פורע לי את החוב ב'סאנת אל ח'דרא'
(שנה ירוקה)."
רצה הרב ישראל לעמוד על המיקח ולהסביר לו, שמא במוצאי חג הפסח
לא יהיה עדיין כסף בידו, אך כבר נתן הישמעאלי פקודה לעוזריו
להבריך את הגמלים ולפרוק את שקי התבואה לתוך מחסני העדה,
שבחצרו של הרב.
"שוקרן, שוקרן, תבורך איש נדיב, תבורך מיטיבי," קרא הרב. "יברך
אלוהים את ביתך ומשפחתך. אתה החזרת לחיים את כל תושבי עיר
הקודש!"
"לוטפכ (תודה), תודה יא חכם , בכל שנה שתהיה לי בריא ושלם."
עוד הם מברכים איש את רעהו והישמעאלים פורקים את השקים. שלח
הרב להודיע ליקירי ירושלים:
"התבשרו, כי ה' שלח לנו חיטים."
ובאו יקירי ירושלים לביתו של הרב לעזור לישמעאלים בפריקת
החיטים ואף הרב בעצמו סייע להם.
בינתיים רד הלילה והרב מיהר להביא נרות מהבית, כדי להאיר
לפורקי החיטה. וכאשר יצא ונרות בידו, לא מצא את הישמעאלים. אף
לא גמל אחד. הם נעלמו בחשכה. שאל הרב את יקירי ירושלים:
"אנה הלכו הישמעאלים? הרי עבדתם איתם?"
"האם לא בביתך הם?" תמהו יקירי ירושלים, "בטוחים היינו כי
נכנסו לביתך, לדבר אתך על המחיר."
"איכה לא נשארו אפילו לשתות ספל קפה, כמקובל?"
ניגש הרב אל המחסנים והנה הם מלאים עד אפס מקום, עד כי אין
אפשרות לנעול את הדלתות. צהלו יקירי ירושלים למראה השפע ורק
הרב ישראל משקלוב היה עצוב, כאבל בין חתנים.
"רבי", התפלאו, "מה לעצב זה, הרי שומה עלינו לשמוח, כי נוכל
לחוג את החג כהלכתו."
"איך אשמח ולא אדע אפילו את שמו של הסוחר ומקום מגוריו?
והעיקר, אינני יודע מה מחירה של תבואה זו. הרי אף פעם לא רכשנו
גם מחצית מכמות זו!"
"די לצרה בעתה", נחמוהו יקירי ירושלים, "ובינתיים נודה לאל על
שהוציא אותנו מצרה."
"כפסע היה בינינו ובין כליון ודווקא בימי פסח."
"והיא שעמדה לאבותינו", התאושש הרב ישראל, "לעולם לא זנחה
אותנו."
כבר למחרת שלח הרב לכל תפוצות ישראל איגרות דחופות ובהן ביקש
בכל לשון של בקשה, עזרה כספית בשביל עניי ירושלים, כי הבצורת
פגעה קשות בארץ ורבים בעיר הקודש פליטי המגיפה. לא עבר זמן רב
והרב ישראל קיבל כסף מקהילות רבות, שהכירו והוקירו אותו. הוא
הכניס את הכספים לכיס מיוחד וכתב עליו באותיות של קידוש לבנה:
"מעות חיטים".
הוא חילק, כתמיד, את החיטים לכל יהודי ירושלים, עשירים ועניים,
לפי מספר הנפשות בבית. אף לעניים, שאינם מבני ישראל, חילק ביד
רחבה, מפני דרכי שלום, כמנהגו.
אחרי אפיית "מצות המצווה", יצאו כל יושבי ירושלים, להתפלל מנחה
לפני הכותל ורק הרב ישראל נשאר בביתו.
"מוטל עלי להישאר בבית, כי אולי יבוא זקן האורחה לקבל את
כספו", אמר.
אך הלילה רד והישמעאלי לא בא.
ליד החלון ציפה לו הרב ועל השולחן המכוסה מפה צחורה, הייתה
מונחת מתנת חג לערבי: צרור מצות, צנצנת מי דבש, קליות
ואגוזים.
ימות החול של המועד החליפו איש את רעהו, אך הערבי לא בא. לשווא
חיפש אותו הרב ישראל בין המוני הערבים שנקלעו בדרכו.
הנה עבר היום האחרון של פסח. ה"סאנת אל ח'דרא", שקבע הערבי.
יצאו בשמחה לרחובות בני העדה הספרדית והצליפו איש את רעהו
בשיבולים ירוקות וקראו:
"ויתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ!"
נשמעו קריאות של שמחה וברכה. אנשים יצאו בהמוניהם לערוך
ביקורים איש בבית רעהו.
"סאנת אל ח'דרא! סאנת אל ח'דרא! (שנה ירוקה!)" קראו שכניהם
הערבים. "יהי רצון, כל שנה!"
ורק הרב לא מש ממקומו על יד החלון וחיכה לבעל החיטים, על מנת
שיוכל לשלם לו את החוב. אך הערבי לא בא. לא למחרת ולא כעבור
חודש.
וכשקרב היום והיה על הרב ישראל להחזיר את נשמתו לבורא, אסף הרב
את כל יקירי ירושלים ובנוכחותם מסר את הארנק, שעליו היה כתוב
"מעות חיטים", לחתנו ואמר:
"הריני משביע אותך, על דעת קהל זה, כי במשך עשר שנים, שמור
תשמור על הכסף הזה ולא תיגע בו. שמא אולי יבוא באחד הימים
הערבי לקחת את כספו. רק אחרי המועד הזה תמסור אותו לקופת העיר
ויקנו בו חיטים לפסח, בשנת בצורת ויחלקו אותם לכל עניי העיר.
בלי כל הבדל, יהודי כמוסלמי. כי הרי כה אמר זקן האורחה: "כי
הרי אל אחד בראנו ואב אחד לכולנו."
זאת אמר ויעצום את עיניו לנצח, עד היום בו יבוא משיח צדקנו.
והערבי בעל החיטים לא בא ובזכותו מחלקים יקירי ירושלים חיטים
לכל עניי עיר הקודש. מעות החיטים של האלמוני הקדוש.
כי יש אומרים, שהזקן בעל אורחת הגמלים, היה לא אחר, אלה אליהו
הנביא, זכור לטוב, אשר קיבל על עצמו דמות של איש שאינו בן
ברית, כדי להיטיב עם כל עניי עיר הקודש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני, אנלוגי ?!


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/11/00 22:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה