התעוררתי, והנה, ריקה אני
מכל מחשבה רגש ומהות
לרגע קט ניעורו בי פחדי הקודמים, ושוב נדמו.

יצאתי רועדת מתוך חומן של השמיכות,
אפלה באור השחר,
חיפשתי את הבוקר,
בין בדלי הנרות.

חשפתי בפני את עצמי,
ובמבט העייף אל תוך הראי, החשיכה העמיקה.
האם אני באמת כה שוממת? כה חרבה?
ומתי הפכתי להיות כה נידחת? כה נטושה?

הירח צלל ונעלם, ובוקר שחור עלה.

בפאתי החלום, נראה כאילו העולם מאיים להגיע לסוף חולני,
ואז החיזיון החטוף, התחלף במסך דק של מים קפואים.
ועל משטח רטוב של אבן מלוטשת
הרגשתי כל טיפה, כל דמעה, הנשמטת...

תחת אור שאינו מאיר מהומה
חיתלתי את גופתי בתכריכים, כל שריטה ושריטה.
כרכתי כוכבים נופלים סביב נפשי, הדמומה.

עכשיו, אני חומקת משלוחת צל אחת, אל רעותה,
רק לא להתאהב באורך...