[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יום אחד, יצאו ז'קו ומושיקו לשוק שבעיירה הקרובה. אמנם כסף רב
לא נמצא בכיסיהם, אך ימי השוק הם תמיד הזדמנות לזכות באיזו
עיסקה מוצלחת. הלוואה פה, הבטחה שם והעניינים מתגלגלים מעצמם
לשביעות רצונם של שני הצדדים. כך נהגו שניהם במשך שנים, כשאחד
נעזר ברעהו. במשך שנים אלה לא פרץ ריב ביניהם אף פעם, אף כי
לעתים שעתם הייתה דחוקה. מה הפלא, שהיו מספרים עליהם, שבעצם הם
בני דודים, אמנם רחוקים, אך בכל זאת מקורבים בצורה כלשהי.
רכבו השניים על החמורים, שלא האיצו בהם. החמורים ידעו היטב את
הדרך המאובקת וזרועה אבנים ולפעמים אף נעמדו, כדי לנגוס כמה
עלים מתוך השיח האפור, שנזדקר בנוף החדגוני.
איש מהרוכבים לא שם לב לסביבה המוכרת ולדרך, שבה עברו מאות
פעמים הלוך ושוב. הם עברו על יד ערמת אבנים, שנוצרו מהסלעים
שהתפוררו בחום ונערמו על ידי בעל הקרקע החרוץ לסימון גבולו.
ולפתע הרים ז'קו את עיניו ולא יכול היה לעצור בעדו מקריאה:
"הבט! לא יאומן..."
עדיין הייתה הקריאה תלויה באוויר וכבר קפץ מושיקו מחמורו ואץ
אל ערמת האבנים. הוא התכופף במהירות והושיט את ידו, אך באותו
הרגע חש ביד שניה, לא משלו:
"עזוב! מה אתה דוחף את ידך לדבר שלא שלך!"
"לא שלי? ושל מי זה?" התריס כנגדו מושיקו.
"מה השאלה הזו? ברור שזה שלי." הזדעק ז'קו.
"שלך? תיכף תספר לי, שהצפנת כאן אוצר, שלא רצית להחזיק בביתך,
שמא המוכסים יחרימו אותו. אם זה שלך, שמא תגלה לי מה יש שמה?"
"האם עלי למסור לך דין וחשבון על הדברים שלי?"
"ממתי זה שלך?"
"מהרגע שראיתי את זה. ועכשיו הסר ידיך מהדבר שלי!"
"אני מציע לך מפני דרכי שלום, שתעזוב את ידי. מעולם לא הטעמתי
אותך את נחת זרועי וחבל מאוד שאעשה זאת עכשיו!"
"נחת זרועך, בריון.", הצטעק ז'קו, "העלי תאיים, על ז'קו? הכהה
מדבר ידיד? נחת זרוע? הו, אלי שבשמיים ואתה שומע דברי שודד זה,
שרוצה לנשלני מכל רכושי, שהענקת לי ברוב חסדך. זכור את דבריו
של בריון זה ביום הדין הנורא."
"ז'קו", התרכך מושיקו, "למה שנריב? אף פעם לא רבנו. אני מציע,
שנראה קודם מהו הדבר הטמון שם. שמא בגלל      לא- כלום אנו
רבים. בטח איזה פושט יד, עובר אורח שכח את צקלונו או סמרטוט
מלוכלך ומעופש שלו. שמא יצא רק לצרכיו ועוד מעט ישוב. נציץ
לתוך הציקלון ואחר כך נחליט מה נעשה."
"הצדק אתך", התרצה ז'קו, "לריב יהיה לנו תמיד זמן."
משך מושיקו את הציקלון והחליט:
"כבד הדבר!"
ומיד אחריו תקע ז'קו את ידו והוציא ציקלון נוסף:
"אף זה כבד!"
ושוב תקע מושיקו את ידו לתוך גל האבנים והוציא ציקלון שלישי
וכאשר אף ז'קו תקע שוב את ידו לתוך גל האבנים, אך לא מצא עוד
מאום, לא התאפק וקרא:
"הבה נפתח אחד ונראה מה יש בהם. הרי לא אבנים הכניסו שם."
"אם על פי מגע האצבעות לשפוט", לחש מושיקו, "הרי..."
"אלה הם כיסים עם דינרים", לחש אף הוא ז'קו, כאילו חשש שמא
החמורים ישמעו את דבריו.
פתחו שניהם תרמיל אחד וקראו בשמחה:
"חי אלוהים, כיסים עם דינרים!"
"עתה אין עוד עשיר כמוני", צהל מושיקו, "למי עוד דינרים כה
רבים, מבריקים, מצלצלים, מתוקים. כיסים מלאי דינרים!"
"אתה עשיר? לך הדינרים?", התכעס ז'קו, "הרי אני גיליתי אותם.
אני טיפש שעוררתי את תשומת לבך. יכולתי להמשיך לרכב העירה ואחר
כך הייתי שב בעצמי ומוציא הכל.."
"לא נכון, כי גם אני ראיתי מיד את הציקלון ולגבי מה שאמרת, סלח
לי, אלה הם דברי שטות. הסבור עתה שאחרים, הנוסעים לשוק, לא היו
מגלים את הצקלונות? ואז לא היה לך כלום. היית מרמה אותי, שב
בעצמך מהשוק, מגיע לערמת האבנים ומוצא שמלבד אבנים, אין שם
מאומה. אף לא דינר אחד! הכל היו גונבים לנו."
"הצדק אתך", הסכים איתו ז'קו. "אני מציע מפני דרכי שלום, שנחלק
שווה בשווה את האוצר ומהר, בטרם מישהו יראה אותנו ונשוב מהר
הביתה ושם יצפין כל אחד את חלקו במקום הידוע רק לו."
"שווה בשווה", התרגז מושיקו, "האם אני טיפש בעיניך? אני מוכן
לוותר לך על כיס אחד ואני אטול שניים."
"גזלן שכמוך", צעק ז'קו, "הרי אני גיליתי את הצקלונות ואני
עוררתי את תשומת לבך. אני ראיתי ראשון..."
"מה ראית ראשון? ציקלון אחד? תקבל אותו! האם ראית שלושה
צקלונות? אני גיליתי שלושה ולא אחד. תחבתי את ידי לתוך הקן של
עקרבים ונחשים ארסיים. סיכנתי את חיי והוצאתי שלושה כיסים. מי
יודע? שמא יש עוד אחד. אתה רשאי לחפש ואם תמצא..."
"הרי אתה יודע כמוני, שאין מלבד שלושה אלה עוד מאומה. אך אם
אתה דוחה את הצעת הפשרה שלי, אזי אני מבטל את הסכמתי לשווה
בשווה ואני דורש שני כיסים תמורת שתי עיני, שגילו את האוצר
ואתה שליווית אותי ועזרת לי להוציא את הכיסים, בתור פרס, אעניק
לך כיס מלא דינרים."
"הוא יעניק לי", קרא בלעג מושיקו, "כיסים, שהם כולם שלי. הוא
ייתן לי במתנה חלק מכספי."
"כספך? נבל שכמוך!"
"מה אמרת?" התרתח מושיקו וקפץ עליו, כשאגרופיו קמוצים. לא עבר
רגע, כששני הידידים לשעבר הפכו לפקעת מתאבקת, מתכתשת, חובלת,
בועטת איש ביריבו. לפתע נכשלו רגלי מושיקו באבן המזדקרת. הוא
נפל וראשו נחבט באחת האבנים. למראה הדם, נבהל ז'קו. הוא רכן
מעל ידידו וקרא ביאוש:
"מושיקו! סלח לי! הכל בגלל הכסף הארור הזה..."
הוא חטף מטפחת וחבש במסירות את הפצע.
מושיקו התרומם ולחש:
"קח לך את הממחטה המלוכלכת שלך. קח לך את כל הכיסים. אין לי
אתך עוד מאומה עתה. החוק יקבע בינינו. לא ארים עוד יד על בן
אדם בגלל כסף. העמס את הצקלונות על חמורך ונמשיך העירה. היום
יושב המלך בעצמו בשער המלך. ישפוט המלך בינינו ומה שיקבע -
נעשה!"
"ישפוט המלך." הסכים איתו ז'קו.
כאשר הגיעו לחצר הארמון, התיישבו על הרצפה וציפו בסבלנות לתורם
וכאשר הגיע סוף-סוף, פתח ז'קו:
"המלך לעולם יחיה, אני ומושיקו היינו ידידים, לא שנה ולא
שנתיים..."
"קצר דבריך! גש לעניין, עוד רבים מחכים!" נזף בו מזכיר המלך.
"היום, כשרכבנו לשוק, ראיתי פתאום בתוך ערמת אבנים שלצד
הדרך..ציקלון..."
"גם אני ראיתי אותו!" קרא מושיקו.
"שקט!" הזדעק האחראי על הסדר בחצר המלך. "תדבר כשתינתן לך רשות
הדיבור!"
"כשראיתי אותו קראתי לידידי: 'הבט!' ואז הוא קפץ מהחמור וניגש
לערמת האבנים..."
"אני ראשון הוצאתי את הציקלון," התפרץ מושיקו.
"לא נכון, כי אני שמתי ידי על ידו ואמרתי לו: 'מה אתה עושה,
הדבר הזה הוא שלי!'"
"האם היה זה שלך?" שאל אותו המלך.
"לא, אך אני ראיתי אותו ראשון ומצאתי אותו.."
"ומה היה זה?"
"כיס מלא דינרים!"
"כיס עם דינרים?"
"כן, אדוני המלך!"
"אבל אני הוצאתי את השני, שהוא לא ראה ורק אז הוא הוציא את
השלישי...." אמר מושיקו.
"שלישי?" נשמע לפתע קולו של יורש העצר, שעד עכשיו ישב ללא
תנועה, מגונדר במחלצותיו ומביט בשעמום על ההמון שהתאסף.
"שלושה, כבוד מעלתו. ועתה הוא רוצה לרמות אותי ולתת לי נדבה רק
כיס אחד והוא רוצה ליטול לעצמו שני כיסים!"
"מגיע לי, כי הרי אני גיליתי אותם" קרא מושיקו.
"לו הייתי שותק, לא הייתי צריך לתת לו אף אגורה שחוקה."
"אכן, לשונך הכשילה אותך!" אמר המלך. "זה מה שאמר סולימאן החכם
מכל בני האדם: השתיקה - כזהב"
"חושש אני", פתח הקאדי הראשי, "שהכסף הזה, שמצאו שני פוחזים
אלה בדרך שוממה, מקורו לא כשר. לא ייתכן, כי אללה בטוב חכמתו,
החליט להעניק דווקא להם שלושה כיסים עם דינרים, כשחסידים
אדוקים כה רבים מסתובבים בדרכי המדינה ולא מוצאים אף דינר. אני
מציע שהמלך לעולם יחיה, ייקח את הכסף, שהם זכו בו לא בצדק,
ויחלק אותו בין חסידי הארץ, שידעו להעריך את רוחב ליבו של שליט
הדת ומגן האמונה."
"לו אני הייתי השופט, התערב יורש העצר, "דבר ראשון הייתי מחרים
את כספם של טיפשים אלה והייתי מכריח אותם להרוויח את לחמם
בזיעת-אפיים, כמו שכתוב בקוראן הקדוש. אף אני אינני חושב,
שאללה העניק לטיפשים אלה את הכסף הרב הזה."
"המלך לעולם יחיה", קרא בכעס מושיקו, "לעולם עוד לא קרא איש לי
או לידידי ז'קו, טיפשים. להפך, רבים באו אלינו להתייעץ איתנו.
כל מה שאנו שנינו מבקשים, הרי זה משפט צדק, על מנת שהכסף הרב
הזה לא יפריד בינינו, כפי שלא הפריד, בטרם מצאנו אותו."
"אכן, ייתכן שהצדק אתכם," קבע המלך, "ואינכם טיפשים ושאת הכסף
הזה העניק לכם אללה הרחום והרחמן, ישתבח שמו, אך את זאת עליכם
להוכיח. לשם זאת אעביר אני מבחן. אשאל אתכם שלוש שאלות והאיש,
שתשובתו תמצא חן בעיני, יקבל את שני הכיסים."
ויקרא מושיקו בשמחה:
"המלך לעולם יחיה!  ישאל אדוני המלך!"
הביט המלך על פמלייתו, קרץ בעיניו ליועציו, שישבו לרגליו,
התייעץ רגע קט עם היועץ הראשי ואחר כך שאל:
"אם הנכם חכמים, כפי שאתם טוענים, תדעו בוודאי מיד את התשובה.
וזאת השאלה: מה יותר מהיר בעולם, מה יותר פורה בעולם, ומה יותר
מתוק בעולם? תמו השאלות ועתה מי משניכם יענה לי מיד?"
מיהר מושיקו, הזדקף בגאווה וקרא:
"אדוני המלך, אני אענה ראשון, כי מיד מצאתי את התשובה לשאלתך.
והתשובה היא: אין מהיר מהנשר בשמיים, אין פורה משפן ואין מתוק
מגרגירי רימון הטבולים בדבש התמרים."
"תשובה יפה ומהירה. אכן, זמן רב לא חשבת. ועתה, מהי התשובה
שבפיך?" פנה המלך אל ז'קו.
התאדם ז'קו, גימגם משהו לא ברור ואחרי שהתגבר אמר:
"המלך לעולם יחיה! כל ימי חיי לא נהגתי להמר, לא ביזבזתי במשחק
הקוביות אף דינר משופשף. תמיד עבדתי והשתכרתי ביושר, כדי לפרנס
את משפחתי. עכשיו צריכה תשובתי, שאתן אותה בנוכחות קהל כה
מכובד, לקבוע את גורלי, האם אזכה באוצר שרק בחלומותיי הנועזים
ביותר יכולתי לחלום עליו, או שאפסיד את ההזדמנות הניתנת לאדם
פעם במאות שנים. לכן, אם טוב ליבו של המלך, ייתן לי שני ימי
שהות, על מנת שאוכל בשקט ובאין לחץ למצוא את התשובה הטובה
ביותר."
ויאות לו המלך:
"תקבל את היומיים שביקשת, אך אם כעבור יומיים, תשובתך לא תניח
את דעתי, אמסור את שני הכיסים ליריבך."
שחוח ונרפה עלה ז'קו על חמורו ורכב הביתה. במשך כל הדרך
התרוצצו כל מיני מחשבות במוחו, איזו תשובה נכונה להשיב, כדי
שתהיה טובה מזו של מושיקו, אך לא מצא אף אחת.
ולז'קו, נוסף על שלושה בנים, בת, בעלת בינה, חכמה ופיקחית ושמה
שריקה. על אף היותה בת, הסכים ז'קו שתשב בפינה ותקשיב
ללימודים, שניהל מרי מצליח. מה הפלא, שעל אף גילה הצעיר, ביקרו
אותה נשים רבות ובקשו את עצתה. הבנים ששבו מעבודתם ומלימודיהם,
הקדימו שלום לאביהם וסרו איש איש לעסקיו ורק שריקה לא סרה
מאביה. רק הסיר ז'קו את המרדעת שמתחת לאוכף חמורו, ניגשה אליו,
נשקה לו על לחיו, ברכה ב"בואכה לשלום" ו"ברוך הבא" ומיד פנתה
אליו:
"מה לך אבי, כי שחו עיניך ופניך קודרים וזועפים?"
"סתם עייפתי מן הדרך ואין לך מה לדאוג." פטר אותה ז'קו.
"לא אבי, לא תתפטר כך בקלות משריקה שלך. אתה עייף? אף לו יצאת
מעבר להרי החושך, היית חוזר בצהלת שמחה, משחק ומתבדח. אין זאת
כי ארע לך משהו לא נעים ואתה מנסה להסתיר את הדבר משריקה שלך,
אבל ידעת הרי שאני אגלה הכל."
"הניחי לי ביתי, האמיני לי כי עייפתי, באמת עייפתי. אמרו
חכמינו: "לפי הגמל - המשא", כלומר אין לדרוש מכל אחד, אלא
שיבצע עבודה לפי יכולתו. ואני מכיר היטב את כובד המשא, שיכול
אני לשאת, אבל חידות, שאלות: מי ומי? מי אני כי אתחרה במושיקו
זה שהוא שוחץ בפיו?"
"סלח לי אבי, אבל אתה בעצמך מדבר בחידות ובשאלות, שלשווא אני
מנסה להבין אותן."
"זהו מה שאמרתי לך. הניחי לי שריקה, די יש לי צרות, גם בלי
החקירות שלך."
"צר לי, אבי, שאני גורמת לך צרות, אבל אני למדתי מרבי מצליח
דרש על הפסוק: "דאגה בלב איש ישיחנה", כלומר עתים אדם מקל על
מצוקת נפשו על ידי שהוא מספר אותה לשריקה, המוכנה לכל אחד תמיד
לעזור ורק לאביה לא תוכל לעזור?"
"לא אוכל לעמוד עוד נוכח בינתך, אכן הטי אוזניך ואגלה לך, מה
מכביד על לבי..."
ישבה שריקה על יד אביה וז'קו סיפר לה הכל מהתחלה ועד הסוף ולא
הסתיר ממנה אף פרט קטן. כאשר סיים פרצה שריקה בצחוק רועם
ואמרה:
"ובגלל שאלות כאלה, כה פשוטות, נעצב לבך? אין זאת, כי באמת
התעייפת, אם לא יכולת להתרכז ולזרוק להם עשר, עשרים תשובות
וכולן טובות מאלה של מושיקו. אכן, כל עוד יש לך שריקה, לא יכבד
עליך המשא. אתה תוכל לו למושיקו ותקבל את המגיע לך בצדק, כי
"טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תניח את ידך" נאמר בקהלת. כל ימי
חייך אתה מתפרנס בזיעת אפיים, אך כשבאה לך הזדמנות לזכות באוצר
כזה, לא תוותר אף על דבר אחד מהשניים.
"אם כן, מה עלי לומר?" התעודד ז'קו.
"עוד חזון למועד, אבי היקר. מחרתיים כשתחבוש את החמור, בטרם
תצא לחצר המלך, אחכה לך על יד שער הבית ואומר לך את התשובה,
שבעזרתה, אני מקווה, תזכה בשני הכיסים המגיעים לך."
"יהיה כן" הסכים ז'קו ועזב את שריקה, כשפניו הקודרים, התבהרו,
כאילו שמש האירה אותם.
כעבור יומיים השכים ז'קו וניגש מיד לאורווה לשים אוכף על
חמורו. ליד השער חיכתה לו כבר שריקה, כשבידה האחת, חבילה עם
צידה לדרך ובידה השניה, ספל קפה טעים ומהביל.
אורו עיניו של ז'קו, נטל מידה את ספל הקפה ושאל:
"והתשובות?"
"יש ויש!" ענתה לו שריקה. "מה יותר מהיר בעולם? העיניים הן
המהירות ביותר בעולם. אף את הנשר המהיר ביותר, יראו בן רגע, או
שמא תרצה: המחשבה! אין יותר מהירות מהמחשבות המתרוצצות במוחו
של אדם. מה יותר פורה בעולם? האדמה. אף אם לא יעבדו אותה, היא
מצמיחה שדות מרעה, פרחים, ועצים מאז שהעולם נברא. מה יותר מתוק
בעולם? אין יותר מתוק מאהבה ראשונה, או מחיוך תינוק או מאהבת
בת לאביה. התרצה עוד? רק תבקש ואוסיף לך כהנה וכהנה."
"לא, די לי, צחק ז'קו המאושר, "בטוחני שאף בעיני המלך ימצאו
התשובות חן."
"נקווה." אמרה שריקה, "ועתה סע בשלום וצלח בדרכך!"
כאשר נעמד ז'קו לפני המלך ונשאל אם יש לו תשובה בפיו, ענה לו
בביטחון והשיב אחת לאחת, כאילו קרא מתוך המגילה בבית הכנסת ואף
הוסיף תשובה נוספת, כשהוא מוסיף לכל תשובה פירוש ודוגמה. לא
היה איש בתוך פמלייתו של המלך, שלא מחא כף לשמע כל תשובה.
ורק אחד מחכמי החצר, שקינא בז'קו, קרא:
"אדוני המלך, בזקן אבי נשבעתי, כי אלה הן לא תשובותיו. אין זאת
כי מישהו מסר לו את התשובות ועכשיו הוא מתהדר בנוצות לא
משלו."
"אכן," הירהר המלך, "בלי כל ספק מגיעים לך שני הכיסים בעד
תשובות כה מוצלחות, אך אליבא דאמת, כששמעתי את התשובות שלך, אף
אני הירהרתי, שמא ליקטת אותן מפרח זר. האם באמת אלה הן התשובות
שלך?"
"אני...אני..."
"שוב אתה מגמגם", הצטעק המלך. "אל תעיז לשקר לי, כי אם אוכיח
ששיקרת לי, אעקור את לשונך מפיך. מוטב שתספר לי הכל, בטרם אגלה
את האמת. אמרת "אין יותר מתוק מאהבת בת לאביה", כן? האם יש לך
בת?"
"המלך לעולם יחיה! אף פעם לא שיקרתי ולא השתחוויתי לפרוטה. אף
עתה לא אשקר, אף בשביל שני כיסי דינרים. אכן, יש לי בת. קוראים
לה שריקה והיא נבונה מכל הבנות של הכפר."
"והיא מסרה לך את התשובות?"
"אמנם כן! אך לא מתוך בצע הכסף, אלא כדי להסיר את הקדרות מפני
ואת העצב מלבי."
"אכן, בת אוהבת יש לך ונבונה, אך היות ורצתה להערים על מלכה,
הבה ונראה עכשיו מה גבול פקחותה. אם היא תמלא מה שאטיל עליה,
אוסיף לך אף את הכיס השלישי ואם לא, עונש אעניש את שניכם, על
שניסיתם להערים על מלככם."
"המלך לעולם יחיה!" קרא ז'קו המיואש, "בידיך פרס ועונש, חיים
ומוות של כל אזרחיך."
"הפעם לא אטיל עליה משימה קלה", רטן המלך, "חכמי, החיים בחצרי
והיודעים את כל מחשבותיי, הם ימסרו לך, איזו משימה ברצוני
להטיל על בתך. אכן, רבותיי החכמים, חישבו היטב על המשימה
שברצוני להטיל ואל נא תהיה קלה בעיניכם. בעוד חצי שעה השמיעו
את דבריכם, אמרתי!"
דממה השתררה בחצר, כאילו כל הקהל חשש אף בלחישה להפריע למחשבות
החכמים, שהתרווחו בכורסאותיהם וכאילו הסתגרו בתוכם. הקהל עקב
בדריכות אחרי כל תנועה של החכמים, תנועה הממריצה את המחשבה. הם
ישבו וגרדו את ראשם. מי את הקרחת, מי את הפדחת ומי את הגבחת.
אחר כך החליקו את זקנם. למי זקן לבן וארוך ולמי קצר ומחודד, הם
משכו את שפמם. למי שפם המזדקר ישר לשני הצדדים, כמו לחתול
ומשוח במשחה מיוחדת ולמי שפם התלוי, כמו שני חבלים ארוכים.
פעמיים הגישו להם העבדים ספל קפה והם חיפשו פתרון הקשה ביותר,
משימה בלתי אפשרית, משימה שתשגע ותייאש את הנערה הפקחית
והחצופה, ששמה אותם ללעג ופתרה בקלות כזאת את השאלות, שהם
הגישו למלך. בסוף התאספו יחד, התווכחו בלהט, הסתודדו ושוב פרץ
ביניהם ויכוח סוער. המועד התקרב וכאשר הגישו להם העבדים את ספל
הקפה השלישי, החליטו:
"וזאת המשימה שהמלך לעולם יחיה, יטיל על הנערה החצופה, החושבת
עצמה לנבונה" קרא בקול חגיגי ראש החכמים.
"היא תופיע לפני מלכנו רעבה, אך לא רעבה" קרא החכם הראשון.
"היא תופיע לפני מלכנו לבושה, אך לא לבושה" קרא בסיפוק עצמי
החכם השני.
"והיא תבוא לחצר המלך רכובה, אבל לא רכובה" סיים בנימת ניצחון,
החכם השלישי.
"אלה הן המשימות, שהמלך מטיל על הנערה והיא תופיע לפניו כעבור
יומיים ואם לא תעמוד במשימה, יטיל המלך על אביה עונש על בזיון
חצר המלך. סיימנו. האם ברורים לך דברינו?"
"ברורים לחלוטין." ענה ז'קו כשנימת דאגה מורגשת בתשובתו.
ושוב חזר ז'קו הביתה קודר ועצוב יותר, מאשר בפעם הראשונה. הפעם
סיפר מיד לבתו את הקורה אותו עם המלך ועל המשימה הקשה והבלתי
אפשרית, שהוא הטיל עליה. ותען לו שריקה:
"חבל שגילית למלך שאני מסרתי לך את התשובה, וחבל שמלך יכירני
ובפרט יורש העצר, שהוא אוהב להשפיל כל בת ישראל, אך את הנעשה
אין להשיב, ומחרתיים נצא שנינו ובעזרת השם נתגבר על החכמים ועל
המשימות שלהם, שעל דומות להן הייתה סבתא שלי מספרת לי כשרצתה
שארדם.
למחרת צמה הנערה במשך יום שלם ורק לפנות ערב טעמה זרעוני דלעת
אחדים וכמה גרעיני תורמוס וכך קמה למחרת רעבה ולא רעבה. בבוא
הבוקר פשטה את כל בגדיה ולבשה על בשרה שמלת משי דקה שבדקות וכך
היה ברור לכל אחד שהיא אמנם לבושה, אך אינה לבושה.
אחר כך נטלה את העז, שהייתה מספקת להם חלב, עלתה עליה כשרגל
אחת תלויה באוויר והשניה מדדה על אבני הדרך וכך יצאה רכובה ולא
רכובה אל חצר המלך. כך הופיעה לפני המלך ופמלייתו וכאשר הסבירה
לו את מעשיה המוזרים לכאורה, לא התאפק המלך וקרא:
"אין נערה נבונה מכל הנערות במלכותי, נערה שחכמתה עולה על כל
חכמי החצר שלי. אכן ראויה את להיות מלכתי ולשאת על ראשך כתר,
גבוה מכל המלכות שלי."
ותען שריקה כשהיא משפילה את מבטה:
"לכבוד לי הצעתך, אדוני המלך, אך במקום תשובה, הרשה נא לי, כי
אף אני אשאל את החכמים שלך רק שאלה אחת..."
"שאלי בתי", הסכים המלך. "הראי להם את חכמתך."
"מהו הקשר, שאיש לא יכול להתיר אותו?" שאלה שריקה.
"אין קשר כזה, שאין להתירו", קרא בביטחון המורה האישי של יורש
העצר. "מסופר על איסכנדר המקרון (אלכסנדר הגדול, בעל הקרן)
שכאשר אנשי העיר גורדיה הביאו לפניו קשר, שאי אפשר היה להתירו,
לא היסס אף לרגע, הרים את חרבו ובמכה אחת חתך את הקשר
לשניים."
"אף על פי כן יש קשר, שאף החרב לא יכולה להתיר אותו" עמדה על
שלה שריקה.
"סיף מוחמד יכול להתיר כל קשר ולו המסובך ביותר", קבע המולה
(חכם דת מוסלמי) הראשי.
"עם כל הכבוד ודרך ארץ לידיעותיך, הריני חוזרת על דברי, שיש
קשר ששום חרב לא תוכל להתירו."
"ומה הקשר?" שאלו ביחד חכמי החצר.
"קשר, שאללה הרחום והרחמן קשר בו שני בני זוג", קראה שריקה
בקול חגיגי.
"הקשורה את בתי בקשר כזה?" שאלה ברוך המלך.
"אכן. בהיותי בת 14 קשר אותי קשר אלוהים לחתני, שאליו נקשר לבי
בעבותות אהבה."
"באללה נשבעתי, כי צער רב אני מצטער, על כי קשורה את בקשר
אלוהים, כי אני בעצמי חשבתי לשאת אותך לאישה."
"אם אמנם מצאתי חן בעיני המלך," אמרה שריקה, "ואם לא תהיה זאת
עזות פנים, הייתי מבקשת ממך להיות לי לשושבין, שיובילני
לחופה."
"באללה נשבעתי, שאעשה זאת בחפץ לב. אני ופמלייתי. ועתה כדי שלא
יראך חתנך לבושה ולא לבושה, סורי לנשות החצר שלי, על מנת
שילבישו אותך מחלצות, כיאה לאישה אצילה ונבונה. ובמקום העז
שעליה באת, תינתן לך סוסה אצילה ושקטה, כמו אילה ונוסף על שני
כיסי הכסף שאביך ייקח עמו, יכולה את לקחת משר האוצר כמות
דינרים נוספת, כמות שתוכלי לשאת ביד אחת. האם כולם הבינו את
ההוראות שלי?" סיים המלך.
"המלך לעולם יחיה! את דבריך שמענו ונעשה" קראו כל אנשי החצר.
אחרי שהלבישוה מחלצות והביאו לפניה סוסה אצילה ושקטה כמו אילה,
פנתה שריקה אל שר האוצר:
"פתח בבקשה את הארגז עם הדינרים!"
"למה לפתוח את ארגז הדינרים" התפלא שר האוצר, "אל תחששי. אמלא
ברוחב לב את ידך בדינרים."
"אין זאת כי לא הבינות את הוראות המלך", ענתה לו שריקה. "המלך
לא אמר "מלא את ידה ברוחב לב בדינרים", אלא: "את יכולה לקחת
משר האוצר כמות דינרים, כמות שתוכלי לשאת ביד אחת".
"ומה ההבדל?" השתומם שר האוצר.
"הבדל רב", ענתה לו שריקה, "פתח את ארגז הדינרים ואנא ממך,
פרוס על הרצפה שמיכה דקה. תודה לך. ועתה שפוך לתוך השמיכה
ברוחב לב דינרים, עוד, עוד ואל נא תקמץ..."
"אבל המלך אמר: "ביד אחת", מחה שר האוצר.
"חלילה לי לא למלא את ההוראה של המלך. ועתה בבקשה ממך, קשור
היטב את השמיכה לציקלון, כדי שהדינרים לא יתפזרו בדרך. תודה.
שמא יש לך עוד חבל ארוך וחזק?"
מיד קפצו לעומתה שני עוזרי התליין והושיטו לה חבל ארוך וחזק.
"זה למה?" נחרד שר האוצר, כשהיא נטלה את החבל לידה.
"מיד תראה", לא ענתה לו שריקה.
היא קראה לעז, שהסתובבה בחצר, הקיפה את צווארה בחבל וקשרה אותה
לאוכף סוסתה:
"לא אוכל להשאיר כאן את העז, שהעניקה לי כל יום חלב טרי. אף אם
יהיו לי אלף דינרים לא אזניח את העז."
אחרי שעלתה שריקה על הסוסה בעזרת אנשי החצר, שהושיטו את ידיהם
להניח עליהם את רגלה, נטלה ביד אחת את המוסרה ופנתה לשר
האוצר:
"הואל נא בטובך להושיט לי את הציקלון הזה, המונח על האדמה. הנך
עד, שאני נוטלת אותו רק ביד אחת, כי הרי השניה אוחזת באפסר.
תודה לך, אם תכבדני ביום חתונתי, בהחלט אמליץ עליך בפני המלך
ואומר לו, שמילאת את הוראתו במלואה. ועתה אלוהים אתך ותהיה
בריא כל ימי חייך."
היא משכה באפסר והחלה להתרחק לאט, כשהציקלון עם הדינרים מונח
על האוכף לפניה.
"בת איבליס זאת ולא "בינת אל יאהוד" (בת יהודיה)" לחש שר האוצר
ומיד קרא בקול רם:
,יאריך אללה את ימי חייך, גבירתי הנבונה. תבורכי ויבורך האב,
שהוליד בת כזאת. שלום עליך! שלום על ביתך!" קרא אחריה עוד
מרחוק.





<<
המלכה החכמה
:אבה קלחה




loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- "סליחה יקירי,
מה השעה?".

- "מצב-רוח
מסוים שבו
מגיעים רעיונות
חדשים. אשתי
לפעמים מביאה
לי."

- "מה?"

- "אה. חשבתי
ששאלת 'מה
השראה?'.



לא שומע טוב


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/11/00 22:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה