רוח רומנטית שורה עליי הלילה. עיניי הקטנות ממאנות להעצם.
אני אוהב אותך, לני." אמר לה בעומדו לפני הבית, היא שעונה על
גדר האבנים הלבנה. עיניו חדרו אליה.
"מדוע אנחנו כבר לא מתווכחים?" שאל, בעודו שרוע עם כל גופו על
מיטתה הצרה, הדחוקה כל כך לקיר הצהוב. "כל מה שאנחנו יכולים
לריב עליו, הוא בנושא הזה", הטיח. היא יודעת שהוא צודק. "אני
לא רוצה להתווכח איתך בכלל, למה צריך להתווכח על דברים אחרים?
אני רוצה להיות שלמה איתך, ולא לחפש נושאים לריב." היא יודעת
יפה שהא צודק. אין בליבה גמור ואמור לפרוש את מפרשיו הלבנים של
ספינתה המיטלטלת ולחשוף סוגיות שהן ברומו של עולם, אך כוחן יפה
להן בכך כל עוד איננה נמצאת איתו. כשהיא שכובה כך, אפרקדן ליד
גופו הארוך, נערי להפליא, טהור בכל נקבובית עורו המחוויר,
נמסות ודואות להן כל כנפי מחשבותיה שהציפוה, הרעישו והסבו לה
אושר רב על קיומן בה, כעת כל מה שראוי להדון נמצא כאן, איתה.
כלום אינו בר-קיימא בזמנים אלו, כלום מלבד קיומם הפיזי המשותף,
הזוגי, שהיא יכולה לחוש חוש היטב  כשמקרבת את עורה לגופו
החמים, כשהבל פיו, הכה מוכר מזה כבר, הנעים אף בריחו המיוחד,
נוגף בה ואופפה. "כל הדברים החשובים שאני צריכה להתווכח עליהם
איתך, עדיף שיהיו במישור הזה, של היחסים."
היא רצתה 40 יום. 40 יום של היטהרות, שלקחה כדוגמא מישו הנצחי
שלה, אהובה, שבעל-כורחו חוייב הוא להתחלק באהבתה עם אהובה דמות
הבשר והדם. היא עדיין רוצה 40 יום. לכן ביקשה ממנו להתאחד זו
בפעם האחרונה, מאחר ובמהלך הימים המדוברים אין היא חפצה להסיח
מטרתה מהדבר האחד...
בחדר היה קצת עוד מחניק, מימיי הקיץ כנראה נשתמר קומץ מהחום,
אם בקירות, אולי בשטיח, או שמא אלו גופותיהם שמורגלים להפעים
ביתר מרץ את דמם, להתחמם כמכונה בפעולתה המכנית לפני
הפעלתה...
היא שוכבת כעת עם גבה אליו, ממאנת להתרצות, מוכנה שוב ושוב
להאמין בזנותה הנשנית בצורה אווילית וחסרת כל טאקט מצידה...הרי
אמר לה, שאם לא רואים סרט - היה יכול. אך הזמן כבר כלה
ובוזבז.
היא לא תתן לו, בכל זאת, לנצח את התיאוריה המוצקה שלה בדבר
אי-דואליות הגוף החושק של הגבר והמחשבה התמימה שלו. לגביה הם
היו ויהיו היינו הך. לכן לקחה את הדחייה כל כך קשה. לא יכולה
להבין מהו המנגנון שחוסם מבעד לרגש הטהור, של התשוקה הנעלה
להגיע בזרימתו גם לאיבר החיוני.

לכן היא שוכבת שם, רגליה מקופלות, ידיה מכונסות בזרועותיה, הוא
מנסה להצטדק ועוטפה בזרועו האחת. פניה אל הקיר מופנות, היא
אינה חוששת להפגין כעת התייפחויות. רגש העוול שנעשה לנפשה,
הזועקת לגופו ולנפשו המאוחדים, הרגש הצדקני הזה, המוכר לה ממנו
לימים, גואה בה ומפציר בה להזיל דמעות, לא של תנין.
היא נראתה לו עדינה, כה שברירית בבכייה התינוקי. הוא רוצה לגעת
בה. הוא לא יודע מדוע אינה מאמינה בו, שהוא רוצה אותה עכשיו,
מאוד, להפשיטה מול אור המנורה הלבנה שכאן על השולחן, לגעת בכל
קיפול שהעניק לה הטבע בבריאתו, לחדור אליה, להתאחד, להרגיש
אותה מבפנים. הוא פשוט לא יכול, לא הלילה.

היא בוכה כעת זו הפעם השלישית ברציפות הלילה. בכיה עז, משכנע.
עכשיו נתווספו גם קולות, חלשים אומנם, של בכי מכאובים. היא
כואבת. אצלה לא מתעורר, וגם לא נחוץ שיהא כך, שום איבר, היא רק
רוצה אותו, במין טקסיות לסיים תקופה נוראית משכבר, שזה זמן
ארוך מדיי היתה מנת חלקה, ולהתחיל, איתו, עם השלמות המאוגדת
שלהם, את הפרק החדש.
"הו, לני", נאנח בנשיפה קלה ורפה,"טוב לכן שאתן יכולות לעשות
את זה כל כך בקלות", לבכייה רמז. "אני גם היתי יכול עכשיו, אני
פשוט לא מרשה לעצמי." נורא הוא העולם שמאלץ הדחקות נפשיות,
נפשיות!
שכן היא הנעלה מכל הבריאה. לחוש, להרגיש, נפש, רוח... הן
אחיותיה, מה היתה עושה לולא הן?
"אני מסוגלת לעשות הכל עבור האהבה", היא אמרה לו, כשיצאו
החוצה, מלווה אותו עד לסף ביתה, לגדר הלבנה,היכן שהכל
התחיל,בטרם לכתו.
מקוטביות אחת, שהיא מחיקת הרגש כליל, לקטביות שנייה, שהיא
האהבה במלוא פריצותה הנפשית. כך געו ועלו מחדש, כמו מתים שקמים
לתחייה מחודשת, הדמעות שהתייבשו בינתיים.
"הו, לני, רק אל תעשי שום דבר מטורף, תבטיחי לי, לני שלי".
"מה, כמו ה-40 יום, או לרצות לחלות שוב בחיידקיי הסטרפטוקוקוס
שהיו לי כשהיתי חלשה בפעם האחרונה?" "לא יודע, רק אל תעשי שום
דבר, בסדר?"
"אני אוהבת אותך, מתי תבין?" היא נותנת בו מבט מתחנן, אחרון
להפעם, משווע להזדהותו עם הרגש המפעפע בה בעוצמה יתרה כעת.
כורעת לרגליו ועוטפת מתנייו בזרועותיה החשופות. תוהה מדוע אינו
משיב. היא מבינה כעת מה רב כוחה של האהבה. עד כמה היא מעלה
דברי הדיוטות לרמת נשגבי של מעלה, ועד כמה מטמטמת את הדחפים
לעשיית כל דבר שטומן בחובו רגש שונה ממנה, כמו הדחף לאי מעש
בעיתות אפתיה, הדחף ליצור אומנות כשהמוזה נוחתת, הדחף להצליח
בשביל להצליח. לא. האהבה קוראת לעצמה תיגר מול כל השאיפות
שעומדות בפני עצמן, ומשעבדת אותן, כך שבסיום הופכות כל המטרות
שהיו עד כה שופעות עניין, מרנינות, מרטיטות, ומאפסת את חשיבותן
ללא יותר מכדי אמצעי גס, או גרוע מכך - חדל כל עניין בפני
עצמו, אמצעי לגרום ל"אני" שבגוף האנוש לרנן רק משום שנפשו
יודעת רגש אהבה מהוא. היא מגמדת כל חוויה, היא דורשת האלהה.
היא מסוגלת לסבול את היותה נרמסת ואפסית, אצל נפש אנוש אחד,
נאמר- נזיר, אלם היא הרסנית לאין שיעור לובשת ממדיי פלצות
בתביעתה להיות האדם משועבד לה, ומכאן כל מעשיי שליחת היד בנפש
בגין אהבה נכזבת, משכרת ומבשמת את הנפש, כך שזו לא יודעת כיצד
לגמול לה הדדית... האובדן מכלה את האומלל... מר ורם כוחה של
האהבה.

הוא מרימה עד אשר היא ניצבת מולו, ישרה. היא חשה כעת בעוצמת
הדבר הבא שעומד להאמר באויר הלילה הנעים. זה מכבר חלפו הלילות
המחניקים. נשמעה איוושת עלים חרישית. הרוח נפנף מבעד לזהובות
שיערה. חיות מתעצמת בה עכשיו. משהו עומד להאמר. היא מחדדת כל
חוש שקיים אצלה, מוכנה.עורב צעיר משמיע קולו הדק והצווחני מעל
אחד הענפים שבקרבה. "לא ידעתי שעורבים מקננים גם בלילה", שברה
את הדממה. שוב נשמעה שריקה. דבר בלתי רגיל, אף ללילות הסתיו.

הוא מביט בה, המבט מתארך. עיניו החומות הן אלו שחודרות הלילה
לתוכה, מפלסות דרכן אל תוככי נפשה. רואה הוא שם דבר מה? שיספר
לה. "אני אוהב אותך, לני."היא נותנת לו חיוך מעודד. היא טומנת
בחיוכה הרבה יותר מכך. זו לה הפעם הראשונה שהיא באמת מרגישה את
אמיתות דבריו. לא בכדי נאמר כי קסם עוטות מילים אלו.
הרוח הרומנטית קיבלה את סיפוקה להלילה. היא באמת אוהבת אותו,
הוא באמת אוהב אותה. העיניים העייפות השכילו אף הן להעביר את
מסר האזהרה שברגש טהור זה.
עוד נגיעה קטנה ודי, שם, באצבעות. עוד מבט.
"אני אוהב אותך".