תגידו, חשבתם פעם שחיינו הם כמו דפדפת פוליו של שורה אחת?
אם תסתכלו היטב, תבחינו בדבר.
מידי יום ביומו אנו מותחים קו לאורך השורה, כדי לסמל את סיום
אותו היום.
חיים את חיינו במסלול שנקבע לנו מראש, בדיוק כמו אותן
השורות...
בכל תקופה בחיינו, מצפים מאתנו ללכת בדרך שלבי החיים המאוסים
והשגרתיים,
באותה דרך שכ"כ מובנת לנו מאליה.
ברשותנו עפרון למתיחת הקו וגם סרגל.
אותו סרגל משמש לנו הכלי והמפתח לחיים הטובים, האיכותיים, ללא
הקשיים, החיים שאנחנו מייחלים לעצמנו.
הסרגל, כפי שמסתבר, הוא שנותן לנו את ההזדמנות למתיחת קו ישר
לאורך השורה לשם יום מוצלח, ממצה- המקרין אל נפשנו את הרגשת
האושר האמיתית.
חיינו אינם כאלה פשוטים.
גורמים חיצוניים שמשפיעים על הרגשותינו והתנהגויותינו, משמשים
כגוף זר אשר מצליח להזיז, לזעזע ולגרום לנו
לסטות  פעם אחר פעם ממרוץ החיים.
התוצאה- קו עקום.
וכך הרצון למתיחת הקו הישר מתפוגג.

אנשים דורכים על אנשים כדי לעלות למעלה.
מושכים ברגלם של אחרים על מנת להשיג, להתקדם.
מסע החיים הוא ארוך.
בו אנו מכירים אנשים,
מתחברים אליהם ומגלים כי אלה התקרבו כדי להשיג מטרות.
הכל פועל על אינטרסים.
הרגשת הניכור הקרירה היא השולטת,
אותה אנו נושמים מידי יום ביומו
הרגש הוא נסתר, בלתי ממומש.
האהבה אטומה בתוך שקית ניילון שקופה התלויה על חוט בלתי נראה
בחלל הריקני, ללא היכולת לנגוע בה, לחוות אותה,
שוב..
הכל נראה כפועל על סיפוק יצרים,
המרדף אחר מילוי הדחפים.
אנשים בוגדים.
מאכזבים,
משלים ומשקרים.
טבע רע.
יצר אכזר.
בכל דבר טוב יש תמיד את הגרוע.
אין דף שהוא כולו לבן- הוא תמיד מלוכלך.
יש שהלכלוך בולט יותר ויש שהלכלוך בולט פחות.
אין הרגשת שלמות.
אין מוסר.
ישנם ערכים שקיימים רק כמילים מפוצצות.
אלה עדיין נשארו בחלקם הפעוט, כיוון שכך רק יפעל הסדר החברתי,
אבל גם הם נעלמים ונעוותים עם הזמן.
היום לא מבדילים בין אויבים לחברים.
קשה למצוא ידידות אמת.
רק על המשפחה ניתן לסמוך אבל גם בכך לא תמיד קיימת האפשרות.
היחסים לא טובים.
משברים,
סכנה!
לא מספיק אותו קיום יומיומי שגורף אחריו ספיגת בעיטות מכאיבות,
דמעות שלא מספיקות להתייבש וכדורים היישר למרכז הלב,
קיימת גם סכנה בכביש,
קיים גם המצב הביטחוני.
חיים בפחד.
חיים על הפנים!
חיים בחרדה להישגים, שנוכיח כמה שאנחנו מסוגלים, כדי לקחת חלק
בעליטות...

ואני, מותחת לי קו מידי יום בדפדפת חיי,
בדיוק כמוכם.
כל הקווים שלי יצאו עקומים-
אלה ימים שרופים וכואבים בהשפעת אותם גורמים חיצוניים.
אני מוצאת את עצמי כל פעם מושלכת בצידי הדרך.
תקועה שם ללא תנועה, מאזינה לתקתוק שעון הזמן שפועל בדיוק
ההיפך ממני.
ברגע אחד הכל השתנה, חלה תפנית,
איתה קיבלתי את הכוחות הפיזיים והנפשיים שנדרשו לי.
אותו גוף זר שתמיד דחף ודחק לפינה, הושיט לפתע יד תומכת ויציבה
ומשך בחזרה למסלול.
כך הצלחתי לקום מהנפילה, בעודי אוספת את השברים ונתמכת ע"י
היד.
חשבתי שלעולם לא אוכל לטעום מתחושת האושר האמיתית,
חשבתי שאני אפילו לא מתקרבת אליה
ובוודאי שלא אוכל לחוות אי פעם יום מוצלח וממצה,
כבר ראיתי את הסיכוי  לתפוס אותו,
את הסיכוי לחוות אותו.
הקו שהתחלתי למתוח באותו היום היה ישר,
הוא נחרט בצורה הכי מושלמת לתיאור,
עצרתי את המלאכה, לא רציתי שהיום המיוחד הזה יעבור על פני
בכזאת מהירות..
המשכתי,
הגעתי כמעט לסוף השורה...עוד רגע עבר...

העיפרון שברשותי, לפתע נשבר...