"יעל, הכל בסדר?, את מלא זמן כבר במקלחת" שמעתי אותו שוב מבעד
לדלת, מעבר לחומה הענקית שאט אט נבנית וגדלה בליבי, לבנה אחר
לבנה, כל כך גבוהה שנדמה שאפילו ציפורים לא יכלו לעבור אותה.
"יעלי?" הוא שוב שואל, חוזר על עצמו, משתדל לשמור על
המונוטוניות הזהירה שלו בדיוק כמו שהדריכו אותו לעשות כדי שלא
יזעזע את עולמי.
"יעל, אני נכנס" הוא כבר איים בקול הצרוד הזה שמנסה להיות
רציני ולהסוות את גילו הצעיר ובעיותיו או יותר נכון, הבעיות
שאני גורמת לו, בקול סמכותי ובוגר.
הוא דואג. הוא מפחד. הוא מתנשא כמו ההורים שלי שלחצו שאחזור
הביתה מיד לאחר ה"תאונה", כמו הבוס שלי שדיבר איתי בקול המפחד
ההוא, המגשש. כמו הרופא ההוא במיון שיכולתי לראות את בבואתי
משתקפת בעיניו והופכת לעיסה אחת של פחד. כמו האחותמתמחה
ההיא, הצעירה כל כך, שהייתה צריכה לבדוק מה קורה איתי כל שעה
עגולה והביטה בי בעיניים מלאות בחמלה. או הערצה. או משהו.
"אני בסדר" זרקתי לאוויר והצלחתי להרגיע אותו לעת עתה.
עמדתי לי שם, מתחת לזרם המים החמים והבטתי בכפות ידיי המושטות
למול פניי, מנסות לתפוס את כל הטיפות שזורמות מהברז או מעיניי
העייפות. הבטתי בטיפות וראיתי בכל אחת מהן זיכרון; של הילדות,
של ההתבגרות, של האהבות, הכאבים, הטיולים, הזיונים, הסמים,
הרגשות, הגעגועים, הכעסים, האכזבות של כולם ממני. והכי הרבה
ראיתי את עצמי, בעוד 20 שנה, עומדת במקלחת ובוכה.
לאחר כ10 דקות של רחמים עצמיים החלטתי לצאת מהמקלחת לא לפני
שזרקתי על עצמי חולצה של גידי שמצאתי תלוייה במקלחת על וו
שבקושי מחובר לקיר ושההברגה שלו כבר משוחררת ועומדת ליפול,
בדיוק כמוני. לא טרחתי בכלל להתנגב ונתתי לגופי לדחות את
טיפות המים מעל גופי ולהטילן לרצפה ויצאתי.
הוא ישב שם, במרווח הזה שבין הסלון העמוס שלו לבין המטבח
הריק שלו הכל כך זמני ומזוייף שלו, ווקרא איזה משהו מתוך
מגזין שמחלקים חינם בדואר.
"כמה אידיוטי" חשבתי לעצמי ובטעות גם בקול רם, מה שגרם לו
להרים את עיניו ולהביט בי.
"המטבח הזה שלך כזה עצוב" המשכתי בלי להביט בו חזרה, הסתובבתי
ונשכבתי על הספה מלאת הזכרונות שלו.
זיפזוף מהיר בין כל ערוצי ותחנות הטלוויזיה הביא אותי למסקנה
שגם היא ריקנית, בדיוק כמוני. שגם לה יש כל כך הרבה מה להגיד
אבל אין לה את הצופים הנכונים או הפורמט המוכר. שהיא כל כך
רוצה לברוח מלהיות מיינסטרים ואיכשהו היא תמיד נופלת בפח כל
פעם מחדש.
"יעל, מה קרה לך?" הוא צווח או צרח, אני לא ממש בטוחה כי
הייתי מרוכזת בטלוויזיה. הוא הביט ברגליי האדומות שנחבאות אל
מתחת לחולצה שלו שמצאתי באמבטיה והחל להרים את החולצה מעל
ירכיי החמות לכיוון אגני המאוכזב והמשיך לכיוון הבטן והחזה
מלאי הכוויות שלי.
שמעתי אותו נושם בכבדות, יכולתי כמעט ולראות איך ליבו פועם
מהר יותר ולשמוע את גלגלי מוחו מנסים להבין ולחשוב למי לפנות,
מה לעשות, מה מותר ומה אסור להגיד במצב כזה.
יכולתי אפילו להאזין לשיחה המרתקת שמנהל תת המודע שלו עם
המצפון ותוהה למה דווקא להם זה קורה, למה הם צריכים להתעסק
בגיל כזה צעיר עם כל הנטיות האובדניות של מי שהייתה עד לפני
שנה החברה המושלמת, החייכנית, השמחה והאופטימית.
אני שומעת איך התת מודע רוצה לברוח כבר ונותן למצפון מיליון
סיבות הגיוניות. אני שומעת בקולו כמה רע לו וכמה קשה לו.
אני גם שומעת איך המצפון מצידו, לא נשאר חייב ונותן מיליון
סיבות למה הם צריכים להישאר. אחת מהן הייתה סיבה טיפשית לגמרי
ודיברה על אהבה או משהו כזה. אידיוט.
"יעלי, מה קורה איתך?" הוא שאל בקול שבור, כזה שכבר מקבל את
הגורל אבל לא יודע איך לאכול אותו.
אני מצידי המשכתי לבהות במסך הטלוויזיה למרות שהשידורים כבר
מזמן נגמרו.
הוא מצידו לא לא חיכה להסברים ורץ לכיוון המקלחת בחיפוש אחר
קרם שירגיע את עורי החרוך. הרצפה של המקלחת הייתה מוצפת מהמים
שלא טרחתי לנגב והראות הייתה גרועה בעקבות ענן ערפל שנוצר
מאדי המים הרותחים שבהם שטפתי את זכרונותיי.
לבסוף הוא יצא עם איזה קרם לחות לרגליים שקיבלתי מאיזו חברה
אחרי התאונה ההיא.
'כמה חמוד הוא כשהוא חסר תועלת ומושג' חשבתי לעצמי וחייכתי.
"זה בסדר מאמי, זה סתם אדום מהמים החמים, זה יעבור בצ'יק"
ניסיתי להרגיע אותו ובכלל חשבתי על כמה שאני זקוקה לסקס
עכשיו.
למחרת הוא חזר מהעבודה ומצא אותי באותה התנוחה שהוא עזב אותי
בבוקר, שרועה על הספה אל מול הטלוויזיה. הוא החזיק בידו זר
פרחים גדול של ליזאנטוס סגול שאני כל כך אוהבת ובידו השנייה
קרם לאחר שיזוף שרכש בשביל הכוויות החדשות שלי.
כמה שהוא אוהב אותי. או אותו.
הימים עברו בעצלתיים, אני טרחתי להתקלח לפחות 4 פעמים ביום,
מחפשת תמיד את אותו סכין הגילוח שלו שדאג להיעלם באורח פלא כל
פעם שהוא הלך והשאיר אותי לבד בבית, מן תוכנית זדונית שלו ושל
ההורים שלו למנוע ממני לגרום ל"תאונה" שוב.
הטלוויזיה מצידה, שידרה שידורים חוזרים של תוכניות שכולם
צופים בהן אבל לעולם לא יודו בכך בפני חבריהם. כמו אותו החנון
שיצאתי איתו תקופה ולא הכרתי לחבריי. לא יכולתי לסבול את זה
יותר.
אט אט הכוויות חלפו להן וגופי חזר להיות לבן, הפעם יותר
מתמיד. שפתיי האדומות איבדו את צבען ונדמה כי הפכו לסגלגלות.
המקלחת הייתה יבשה וסכין הגילוח האובד כבר לא הוחבא במשך
היום.
ההורים שלי עמדו שם ובכו. לא עליי. בטח על אותה בחורה מוצלחת
שעד לפני שנה כיהנה בתור הבת שלהם.
גידי הגיע חמוש במצפון שלו שכנראה ניצח בהתערבות וגרם לו
להביא איתו זר גדול של ליזיאנטוס סגול.
הוא ידע כמה אני אוהבת אותם.
הוא החליף עם ההורים שלי חיבוקים כמו שאני מעולם לא קיבלתי
והביע צער רב והתנצל שלא שמר עלי מספיק מקרוב.
הם האמינו לו.
אני לא.
אני יודעת שאחרי ההלוויה הוא חזר הביתה והתקלח.
אני יודעת כמה הקלה הוא חש כשהרגיש שהרצפה כבר לא רטובה כל
הזמן ושהוא יכול להשתרע על הספה שבסלון ולצפות בתוכניות שהוא
כל כך אוהב.
אני יודעת שהוא איחסן את אגרטל הזכוכית שרק לפני כמה ימים
הכיל את אותם הפרחים הסגולים בארון כי הוא בכלל שונא פרחים.
אני יודעת שהוא השאיר בכוונה את הסכין החדשה שהוא קנה על
השולחן לפני שהוא יצא לעבודה. מה, הוא חשב שאני לא אעלה על
זה? הרי המטבח שלו זה הדבר הכי מסכן שיש, תמיד היו שם רק
דברים מפלסטיק.
אני יודעת שאת הסכין הוא קנה לי כמתנת פרידה, כמו כרטיס
לכיוון אחד.
הדבר היחיד שמפריע לי הוא שאחרי שהרגשתי איך הסכין מפלחת את
עורי הדק והלבן ועוברת דרך כל הצינורות המקובלים ומלכלכת את
כל המטבח בזרמים אדומים, לא הספקתי להתקלח.