[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








א.

שמעו של עט'מאן ועלילותיו הנוראיות, מלאות הוד וגבורה, הגיעו
אלי לפני שנים רבות, אך רק החודש היה לי הכבוד להימצא בקרבתו
ולעמוד מולו פנים אל פנים, מבלי שפקו ברכי ומבלי ששערות ראשי
יסתמרו מרוב פחד.
בסמטה על יד ביתנו בשיכון הוותיקים, עובר מדי בוקר ערבי אלמוני
עם עגלה המורכבת משני פחי אשפה. בתוך פח אחד הוא מחזיק את
הכאפיה שלו - שבבואו לשכונה שלנו הוא מחליף לכובע טמבל כחול -
פיתה וכמה פלפלים קטנים וחריפים, ארוזים בשקית פלסטיק. בפח זה
הוא מחזיק כל מיני מציאות שהוא אוסף במגרש, או שהוא מוצא בשעת
ניקוי הרחוב. יש שהוא מוצא זוג נעליים, נעלי בית של אישה,
קומקום שלם שסר חינו, מצברים משומשים, ספרי לימוד מקושקשים,
עיתונים ישנים ש"הוועד למען החייל העברי" הפסיק לקבלם והקורא
שלהם עצל להשליכם לפח האשפה ונוח לו לזרוק אותם בחשכת הלילה על
המגרש. המנקה האלמוני מברר כל דבר לחוד ואחר כך מכניס אותו
בלהיטות לתוך הפח, המשמש כקופת המציאות שלו. איך אומר הפתגם
הערבי: "מה מתוק מדבש? חומץ בחינם!"
עתה, לאחר שאללה ברוב נדיבותו הוריד לו את כל האוצרות, חינם
אין כסף, ניגש הערבי לעבודת היום שלו ומתחיל להתמסר לפח השני,
שהוא כולו קודש לאשפה שהוא מרכז אותה במגרש העזוב.
בעברו על יד ביתנו, הוא פונה אלי או אל אשתי במשפט נצחי, בן
שלוש מילים:
"שלום! יש בגדים?"
על מילים אלה, הוא חוזר מדי בוקר בבוקר, במקום הברכות
המקובלות, כרגיל, בין העובדים הערביים.
אשתי, שיש לה לב רחמני, נתנה לו פעם זוג מכנסיים וחולצה, שאף
בן אינו רוצה עוד ללבוש. מאז, בעברו על ידנו, הוא נעצר וממשיך
בעקשנות לשאול: "יש בגדים?", בדבקות של איש מאמין השואל כל
יום: "הבא כבר המשיח?"
לא יכולתי להבין בשום אופן את התנהגותו. איך ניתן להסביר חוסר
נימוס שכזה? ההיה זה ליסטים, הרגיל לפגוש בעובר ושב בעין הדרך
ולדרוש ממנו את כספו, או שמא פגע בו ה"ג'ין" והוא מסכן, לא
עליכם.
פעם, כשפקעה סבלנותי, שאלתי אותו:
"אסמע! (שמע נא!), האם אתה אינך צריך יותר לדעת עברית ורק כמו
תוכי תמיד חוזר על שלוש המילים: 'שלום! יש בגדים'?"
"לא צריך...", הייתה תשובתו.
"לא צריך? האם אני חייב לך, או שמא אני בן דודך? הרי אפילו לא
תדע את שמי ואיך תרצה ממני בגדים? או שמא חושב אתה בלבך: 'מן
כותר אל מאסרי ומן קילת אל עקל', כלומר: 'מעודף כסף וממיעוט
שכל', כמו שאתם חושבים על כל היאהוד?"
"לא, חווג'ה. וואלה אנתי זלמה מליח ופי ענדק כתיר מוח", כלומר:
איש טוב אתה ויש לך הרבה מוח...
"כן", סיכמתי, "אומרים כי אין מכס על דיבורים..."
למחרת בעברו על ידי, לא חזר עוד על משאלתו אלא בירך אותי, כפי
שמברכים כל "כופר" יהודי או נוצרי ("מאמין" הוא רק מוסלמי):
"סעידה (מאושר)!"
"סעידה ומבארך", עניתי לו. "מה שלומך?"
כאשר גמר את עבודת החיטוט במגרש, שאלתי אותו:
"מנין אתה?"
"מחמאמה..." ענה סתמית.
"מנין?" חזרתי על שאלתי.
"מעזה..."
"אז אתה מחמאמה או מעזה?"
"עכשיו אני בא מעזה, אבל לפני המלחמה, הייתי חי בחמאמה. יודע
חמאמה?"
"מעלום (בטח). פעם היה זה כפר גדול מאוד..."
"כן. זה היה כפר של גיבורים. 5000 גברים היו שם וכל אחד אריה.
לו היית רואה איזה כפר זה היה..."
"ראיתי...הוא היה קרוב לשפת הים. על יד מג'דל."
"איווה. ההכרת את חמאמה בעוד הייתה?"
שאלה יפה! זה כאילו שאלת דיזנגופניק ותיק: "ואת ה'כסית' אתה
מכיר?". מה אגיד לו, שישבתי שנים בניצנים, על יד הכפר שלו
ושבחולות בסביבתנו התאמנו בקרב פנים אל פנים במקלות, בטרם
הצטרכנו לבלום בהם את התקפת התותחים המצריים. מהקבוצה היה
מוליך שביל דרום-מערבה, המעלה ישר אל הכפר. בצדו התנשא תל
אלפ'ראני ועל ידו ערוץ קטן בין החולות, בדרך אל הים.
בימים הטובים, בטרם התעוררו האריות של חמאמה, היינו עולים לכפר
ויושבים שבת אחים גם יחד ב"מקעד". לא היה שם בית קפה שאפשר
לשבת בו שעות ארוכות על כוס קפה, כמו בכל כפר. בחמאמה היה
"מקעד" - מושב רעים ומקום כינוס שאפשר לשבת בו, לדון, להתווכח
ולהחליט על בעיות ברומו של עולם. לעשות "סיאסה" (פוליטיקה),
לדבר בענייני הכפר, על מצב השוק, לקלוט ולהפיץ חדשות. מקומו של
ה"מקעד" לא היה קבוע. הוא השתנה לפי תקופות השנה ולפי שעות
היום. יש שהיה זה פשוט קיר מצל, או כיפת גבעה פתוחה לרוח, טבור
הכיכר, רחבת גורן או עץ מצל. אנחו הצעירים, צעירי הכפר וצעירי
הקומפנייה, אהבנו לשבת בצילה של שקמה עבותה, רחבת פארות
ומרהיבה. כאן תחת השקמה העתיקה, הזוכרת בוודאי את ימי אברהם
אבינו, היינו מתכנסים בני אדם, בני צאן, זבובים, צרעות וכל חי
ונהנים מעולמו של אללה! לאחר שהעפלנו לראש הגבעה, היינו נהנים
מריחם המגרה של מי באר ומי השוקת ומי הביצה שמסביב לשוקת.
לעינינו רחש ותסס עולם מופלא של זבובים ויתושים. באוויר התנשאו
קולות שאון של בני צאן ובקר וגמל ובני אדם ששאבו, העלו ויצקו
כמו פעם, בימי יעקב ורחל. אז לא היה כל צורך בסינמה או
טלוויזיה. היינו מכבדים את סעיד בסיגריה מ"הקומפנייה" וכשרוחו
טובה עליו ועשן כחלחל הסתלסל מעלה מעלה, עד שנעלם בתוך האבק
שהעלו העזים והתערבב עם עשן טאבון המוסק בקש ובזבל, היה סעיד
פותח בסיפור. איש לא ידע כמו סעיד לדלות מזיכרונו ומדמיונו
המופלא, את עלילותיהם המופלאות של אנשי חמאמה. כי מי שחושב
שחמאמה היה סתם כפר ערבי, ככל הכפרים, טועה טעות מרה והרי הוא
בור בידיעת הארץ. בטוחני שאם אשאל תלמיד כיתה ה': "השמעת על
חכמי חלם?", יחייך ויענה לי: "בוודאי! מי לא שמע על חכמי
חלם?", אך אם אשאל גם תיכוניסט הכותב לשר הביטחון אגרת אישית
שהוא מוכן, או שהוא מסרב להתגייס: "חביבי, השמעת על אנשי
חמאמה?", ימשוך בכתפיו הגבריות ויפלוט: "חממה? אתה מתכוון
לחממה, מדגרה, כלומר אינקובטור?". אכן, בושו לכם הצברים, בני
הארץ, היודעים את מנדלי מוכר ספרים ואת העיירה בגליציה ואת
חכמי חלם ואינכם מכירים את אנשי חמאמה. אני, שהכרתי על בוריים
את אנשי חמאמה, אומר לכם שאנשי חלם יכולים לצחצח נעליים לאנשי
חמאמה וכאשר יערכו פעם בחירות למלך החכמים, לא יגיעו אנשי חלם
אפילו לליגה ב' בתחרות עם אנשי חמאמה. ניצלתי את ההזדמנות
ושאלתי את בן-שיחי:
"אם אתה מחמאמה, האם שמעת פעם על עט'מאן?"
הביט בי הערבי בפליאה וענה:
"חווג'ה, האם תד'חק מני (תצחק לי), או שמא אתה מה"בוליס"
(משטרה). כי איך ידעת שאני הוא עט'מאן. והרי אף פעם לא אמרתי
לך את שמי?"
עתה עבר הכדור אלי:
"אתה הוא עט'מאן המהולל, שכה רבות שמעתי עליו? עט'מאן ה"ג'דע"
מחמאמה!"
"יא סא ל א ם", תמה עט'מאן, "האם באמת עד כאן הגיע שמעי?"
"כן, יא עט'מאן!"
הבטתי עליו מחדש. הנה הוא עומד הלל בן שחר. גיבור הגיבורים.
מלך האריות הנוראי והאיום מלקט ניירות שכל עובר ושב מטיל ביד
רחבה לסמטה שבה ביתנו. עט'מאן הגיבור, נושא סיפוריו הבלתי
נלאים של סעיד. סמלה החי של חמאמה!
"ואיך זה, יא עט'מאן, עזבתם את הכפר והלכתם לגזה הרחוקה?"
"לא הלכנו, יא חווג'ה. ברחנו. כל הלילה ברחנו. באו חיילים,
אולי מליון, עם תותחים וטנקים ופצצות אטום ואז ציווינו על
נשותינו וילדינו לברוח, מה שיותר רחוק ומה שיותר מהר. אנחנו
הגברים, נלחמנו אולי שבוע ואולי חודש ואחר כך פתחנו בבריחה. מה
אגיד לך, הייתה זו בריחה יפה. לילה שלם בלי הרף ברחנו. אתה
מכיר הרי את המימרה: "אל הזימה - ת'לת'ין אל מרזל." יעני,
הבריחה היא שני שלישים של הגבורה!"
רק עתה שוכנעתי לגמרי, כי אמנם היה זה עט'מאן אבי המימרה
המפורסמת מחמאמה.

ב.

עט'מאן מהכפר חמאמה היה גיבור. כל מי שראה אותו מוכרח היה
להסכים שאכן, גבר בן גברים הוא. בעל קומה, רחב כתפיים וכבד
תנועה. עיניו השחורות ברקו וזרו אימה. שפמו הארוך, המסולסל,
המשוח בשמן - להוסיף לו ברק - הוסיף לו לנוראיותו. הוא שלט
במשפחתו ביד חזקה. בשעת הצורך השליט שלום בן שני שכנים. די היה
לו להביט בעיניו המביעות איום ולרמוז לאשתו חלימה: 'הביאי נא
את האבו עשרין, כנראה שהלז לא טעם עדיין את טעמה'. לא רק אשתו
טעמה את נחת זרועו. עט'מאן לא הכה אותה מתוך כעס או על שסירבה,
חלילה, לבצע מיד פקודה כלשהי. הוא פשוט היה מגשים את פתגם חכמי
הדור האומר: 'המקל בשביל האישה - מגן עדן'.  כל ריב שפתיים היה
נגמר במהרה בביתו ובבית קרוביו. במשך הקיץ בעברו לאיטו ברחוב
הכפר, היו מצביעים עליו ולוחשים: אדם גדול הוא - מכה את אשת
אחיו!

בימי החתונות היה עט'מאן ראשון ב"פנטזיה", כשרובהו הטורקי
מחריש אוזניים. אך יותר מכל, הייתה ידו מאומנת באלה, הרי זהו
ה"נבוט" המפורסם של עט'מאן.
אצל אצילי פולין או גרמניה היו תלוים על הקירות כל מיני חרבות,
סיפים או אקדחים. שטויות!  חדרי האצילים היו כאין וכאפס
בהשוואה למעונו של עט'מאן.
חדרו של עט'מאן לא היה שונה מחדרי רבים בכפר:
קירותיו אטומים, מתמזגים עם הרצפה העשויה חימר. היית נכנס
לפרוזדור שבו החזיק בימי הגשמים את כלי הבקר והחריש, מרדעת
החמור, חומרי ההסקה ואף את לול העופות. אך הנה התרוממה הרצפה
ונכנסת למעון עצמו - קדש הקדשים של כל פלאח. ה"מצטבה" בדרך כלל
משמשת כחדר שינה ואכילה, חדר ילדים וחדר אורחים לכל ימות
הגשמים. לאחר שהתרגלת לאפלולית הנעימה, היית נעמד מלא פחד
וכבוד, נוכח שורת הנבוטים התלויים על הקיר, כאילו באת למוזיאון
הנבוטרה...כל נבוט שונה מחברו. לכל נבוט ספור נורא משלו ומעשי
גבורה משלו.
הנה כאן נבוט פשוט, שבו לימד עט'מאן לקח עשרה אנשים; וזהו "אבו
עשרין" שבו 'הרקיד' עשרים צעירים שבאו מהכפר השכן ולא התייחסו
בכבוד בראוי לעט'מאן; וזהו "אבו ת'לאת'ין", שבו הפיץ לכל
הרוחות ושלח לאיבליס שלושים גברים שהתאספו בשוק והתקלסו בשני
זקני חמאמה ולעגו להם. וזהו הנבוט הנוראי, שרק עט'מאן לבדו
יכול להניף אותו, הרי הוא ה"אבו כמסין", בו פיזר כנופיה שלמה
של בדווים אשר באו מסיני לשדוד את בתי הפלאחים ולרוקן את
הגורן. לא עזרו להם הסוסים המהירים ולא הרובים ולא עוז רוחם.
עט'מאן פיזר אותם כמו מוץ ברוח, השמיד, ניפץ. ובאוהלי הבדווים
יללו הנשים, פרעו את שערותיהן, שרטו את גופן ובין יללה ליללה,
נישא שמו של עט'מאן, עט'מאן הנורא, הבלתי מנוצח, עט'מאן הגיבור
מהכפר חמאמה.

ג.
אבל, כמובן, היה גם צד שני לסיפורים על עט'מאן הגיבור, הלא הם
הסיפורים על עט'מאן כ'גיבור של חלם'.
כשהגיעה עונת הביניים, בין גורן לגשם, החליט עט'מאן, ככל אנשי
הכפר, לנסות את מזלו במסחר, במקח ומימכר. בעונה זאת כל אדם,
שמוח לו בקדקדו, פלח או בן עיר, נפח או מורה מחנך, שיך מכובד
ונאטור פשוט - כולם נעשים סוחרים וצוברים בר.  
בימים כאלה נזכרה אשתו, חלימה, שנחוץ לה שמן וסבון וכל מיני
תבלינים ודברי מתיקה וקפה וסוכר ואורז וכלי תפירה ותכשיטים. אך
מה למכור כדי שיוכלו לקנות? - זה הייתה הבעיה. עט'מאן היה אמנם
גיבור בכפרו, אבל התגרנים של לוד היו ערומים כמו נחש. הם יכלו
למכור עכבר ולקבל תמורתו זהב, כאילו מכרו נאקת גמל. כל אחד הרי
יודע מדוע אינם דרים היאהוד בעיר לוד. פעם אחד הריקו הלודאים
הרמאים ביצים, מילאו אותן אפר ומכרון ליהודים ומאז אין יהודים
באים ללוד.
אך מי יעז להגיד לעט'מאן, שכוחו בידיו ולא במשא ומתן? לחלימה
לא הייתה ברירה. המצרכים הצטמצמו מיום ליום וחלימה החליטה
למכור עז אחת. ברור, שהיה לה די שכל לא לומר זאת לעט'מאן. מי
היא, שתציע לו או שתחליט? איש לא ירים בלעדיו יד או רגל. "אלהו
אלכלמה" - לו המילה, כלומר לו ההכרעה ורק הוא המחליט!
החלה חלימה נאנחת:
"עד מתי נאכיל עוד את העז הזאת, הרזה והזקנה? שמא אולי אתן לה
גם תבן, פולים וקטניות? חלב היא אינה נותנת ורק אוכלת ועוד מעט
תאכל גם אותנו!"
"שתקי, יא מרה! האם רק לשון נתן לכן אללה? מחר אצא לשוק ובעזרת
אללה, יתברך שמו, אמכור אותה במחיר גבוה ונמלא את הארגזים בכל
טוב!"
"מחר? שמא תואיל לקחת עמך את אחמד הצעיר, שיסייע בידך להחזיק
את העז?"
"להחזיק את העז? שמא חושבת את שאללה לא חנן אותי בשכל? האם
מאחמד אלמד איך למכור את העז? שמא הוא יעזור לי, אם יתנפלו עלי
שודדי דרכים? די, פן תעירי את חרוני! ועתה יא מרה, אסתאג'לי
ואוחבזי (הזדרזי ועשי את הלחם)."
קפצה חלימה והתחילה לרוץ. הסיקה את הטאבון בזבל, בגללי בקר
ובתבן וכאשר התלהטו חלוקי האבנים ושברי הכלים החוצים בין פת
הלחם והקרקע, הכניסה חיש את הבצק. הכינה חלימה סעודת ערב
עשירה, הניחה על השולחן קרדוש-לחם, דייסת דורה חמה, נזיד ירקות
בתוספת "סמנה" (חמאה מבושלת) ומתובל בשום, בצל, פלפל ולימון.
לקח עט'מאן פרוסה מן הפיתה וטבלה בנזיד, חתר לתוך הסמיך ואחר
כך הכניס לתוך הפה. אכל ושבע והותיר. הרווה את צימאונו במים מן
הצפחה, גהק פעם ופעמיים:
"אלחמדול-אללה, שבענה. (התודה לאל, שבענו)!"
רק קם ומיד החל לפלוט פקודות:
"מה תתעצלי, יא אישה? הכיני את העז! תוסיפי לה קצת פולים, שלא
תראה כמו נבלה מתה. תמלאי את הכיסים ואל תשכחי להוסיף בשבילי
כמה פלפלים ובצלים יפים!"
"האכין גם לאחמד?"
"הלא שמעת, יא מרה, עט'מאן לא זקוק לכל עזרה, בלבד עזרה מאללה
הכביר, ישתבח שמו!"
"כדבריך, יא סידי!"
"ותורידי לי את הנבוט 'אבו עשרין'!"
"שמא אכין לך את 'אבו ת'לת'ין'?"
די ב'אבו עשרין'! די שיראוני ומיד יברחו, מבלי שאצטרך ל'הרקיד'
אותם בנבוט שלי!"
"ידוע בכל הכפרים ש'ג'דע' (גיבור) אתה, יא סידי!"
נרגע עט'מאן הנוראי והפליט:
"ועתה אלך לישון!"
קפצה חלימה, פרשה על הקרקע מחצלת קנים וכר עשוי קש. התכרבל
עט'מאן בבגדיו ועצם את עיניו. היה עליו לצאת באותו הלילה אם
רצה להגיע לשוק ביום השישי, בשעת בוקר מוקדמת. איך אומר הפתגם
הערבי? "צבאח - רבאח" כלומר, הבוקר הוא רווח. עדיין לא פתחו
התרנגולים בקריאת השחר, כשעט'מאן התעורר. הכל היה מוכן. חמורו
חבוש, חבל ארוך השתלשל מקרני העז וחלימה אשתו הייתה שרויה
בשינה עמוקה. לא חקר עט'מאן מתי נחבש החמור וסודר לרכיבה. הוא
נגע בכיסים וריח לחם טרי הגיע לנחיריו. זה לא היה לחם מאתמול.
"לחם שלן". אין זאת כי אפתה זאת בלילה, חשב. רגע רצה להעיר
אותה: הנה הוא יוצא לשוק הרחוק מהבית והעצלנית הזאת נוחרת לה
בנחת, אך מיד נרגע, הוציא את החמור, הרים את האלה 'אבו עשרין',
משך בחבל שאליו הייתה קשורה העז ויצא מן הבית. הוא עלה על
החמור והחמור המלומד, היודע הכל, יצא בלי חפזה אל השביל המוליך
לשוק שבמגדל-גד.
רכב לו עט'מאן לאיטו ברחוב הכפר הצר, המתפתל, עד שהגיע אל
החומה הגבוהה, הזרועה בראשה שברי כלים וזכוכית. עתה היה עליו
לצאת מתחום הכפר. עיניו התחדדו. אמנם על אדמות הכפר הוא ובו כל
אחד מכיר אותו, אך מי ידע נפשו של השכן, הלקוי בעין צרה וביד
ארוכה? כאשר התקרב אל גדר צבר, שעל ידו נמשכה תעלת המזבלה, אחז
בחזקה את האלה וכרך היטב את החבל, שאליו הייתה קשורה העז,
מסביב לידיו. אם יתנפל עליו מישהו, הרי זהו המקום המיועד
לפורענות. אמנם מי יעז להתנפל עליו? גם אם יתנפלו מאה - ירגישו
את נחת זרועו, אף אם נותרה לו רק האלה 'אבו עשרין'.

ד.
אך עלה עט'מאן על החמור ויצא אל השביל המוליך אל השוק, קמה
חלימה, שהייתה כביכול שרויה ב"שינה עמוקה", התעטפה בעבאיה,
כיסתה את ראשה ובשקט, פן תעיר את אחמד הצעיר, עזבה את הבית.
מיד פתחה בריצה. היא קיצרה לה את הדרך בשבילים המוכרים לה היטב
והגיעה אל משוכת הצברים, בטרם הגיע לשם עט'מאן הרכוב על
החמור.
הנה הוא רוכב ונהנה מהאוויר הצח של בטרם בוקר ואלתו המפורסמת
'אבו עשרין' לחוצה היטב בכפו. כאשר הגיע אל המשוכה, זינקה לפתע
חלימה מאחורי השיחים:
"ענדק, כלב אבן כלב! סורמיתי אבן אס-סורמיה! הב את כספך או
שנשחט אותך, כמו את העז הזאת! הא!"
אין זאת כי היה זה ראש הכנופיה המסוכנת, שהגיעה מעבר הירדן,
חשב עט'מאן, או שמא היה זה...שד המסתובב בלילות באזור המזבלה?
עט'מאן לא הרהר זמן רב. הוא שמט את החבל, שאליו הייתה קשורה
העז, תקע את נעליו בבטנו של החמור ופתח בדהירה מטורפת הביתה.
יצאה חלימה, לקחה את העז, הסתירה אותה בדיר של שכנתה וחזרה
הביתה. רק שכבה על המצע, התפרץ עט'מאן לבית כל עוד רוחו בו.
"הכה מהר מכרת את העז?" שאלה אותו חלימה, כשעינה האחת פקוחה
והשניה עדיין ישנה.
"מה אומר לך ומה אספר, מה שארע לי. הרי שמעת בוודאי על הכנופיה
הגדולה, שבאה מעבר-הירדן. הייתי כבר הרחק מהכפר, כשלפתע התנפלו
עלי אולי חמישים שודדים. כולם רעולי פנים וחמושים ברובים
חדישים. התחלתי להתגונן, הלמתי בהם בכל כוחותיי, אבל לצערי
הייתה איתי רק ה'אבו עשרין'. הו, לו הייתה איתי ה'אבו חמסין',
הייתי גומר איתם. וכך נאלצתי להפקיר בידיהם את העז ולהפסיק
להלחם איתם."
"תודה לאללה שהחזירך בשלום!", ברכה אותו חלימה.
"אללה יחזיר לך שלום!", השיב לה עט'מאן בקול רם ובוטח, קולו של
גבר, היודע מתי להלחם ומתי להפסיק את הקרב.
עברו שבעה ימים ושוב התקרב יום השוק. העזה חלימה פנים ופתחה
בקול שפל, מבויש, קול אישה היודעת את מקומה כאשר היא מדברת אל
גבר ובפרט אל עט'מאן, הגיבור המהולל מהכפר חמאמה, האריה
הנוראי:
"יא סידי, מה שהיה היה ואין טעם לחשוב על העבר. הגברים שחזרו
בשלום מהשוק מספרים, שלא נתקלו בכנופיה. אין זאת כי הכנופיה
נבהלה ממך ועדיין מלקקת את פצעיה...שמא אתן לך עז אחרת ותצא,
בעזרת אללה ישתבח שמו, לשוק להביא קצת סוכר ואורז ומלח
ותבלינים...דברים רבים חסרים בבית ומן ההכרח להביא
אותם...לצערי לא בראני אללה כמוך. אחרי הכל אין גברים רבים
כמוך, יא סידי!"
השתכנע עט'מאן ושוב הכינה לו חלימה, זריזת הידיים, צידה לדרך.
"הפעם תורידי לי את ה'אבו ארבעין' וינסה אף האיבליס להתקרב אלי
ואראה לו את נחת זרועי. ואללה, שיבואו אף מאה שודדים. יכירו את
עט'מאן, כשאלתו בידו! כמו מוץ ארסק אותם!"
"כדבריך, יא סידי!" חזרה חלימה על דבריו.
בעוד חושך יצא עט'מאן על חמורו עם עז חדשה, בדרך המובילה לשוק
וחלימה, שהכינה לו הכל, הייתה שרויה ב"שינה עמוקה". רק סגר את
שער החצר, קמה חלימה, התעטפה בעבאיה, הליטה את פניה במטפחת
ויצאה בשבילים צדדיים אל המקום דרכו יעבור בעלה, עט'מאן, האריה
הנוראי.
היא הסתתרה מאחורי עץ שקמה עבות, רב פארות וכאשר התקרב עט'מאן
אל העץ, זינקה וכשמטפחת על פניה, הזדעקה:
"ענדק ניג'ס (עמוד, הטמא)! עמוד, חתיכת חזיר, כי אני רוצה
לאכול את בשרך השמן, כמו את העז!"
"יא סאתר (המגן)!" הזדעק עט'מאן, קפץ מן החמור, עזב את העז
ופתח בריצה בכיוון ביתו.
נטלה חלימה את העז, עלתה על החמור והדהירה אותו הביתה. הגיע
עט'מאן כל עוד נפשו בו ובפיו סיפור על מאות שודדים ואיך נאלץ
למסור להם את החמור ואת העז. נכנס לחצר והנה החמור קשור לקלונס
ולידו העז, כאילו לא קרה מאומה. ולא הרחק מהעז, עוד עז. הרי
זאת העז הרזה והזקנה, שנשדדה ממנו בפעם הראשונה. ובתוך החדר
עומדת בשקט אשתו החלשה חלימה ומכינה לו קפה שחור ומהביל.
הבין עט'מאן מי הבריח אותו פעמיים, אך מיד הזדקף מלוא קומתו
ופנה אל אשתו:
"הכל יפה, אבל מה את אומרת על הבריחה? נכון שהייתה זאת בריחה
יפה? גם בבריחה יש גבורה. דעי לך, יא מרה, שהבריחה היא שני
שלישים של הגבורה!"

ה.
עלילת-גבורה זו של עט'מאן שמעתי מפי סעיד, כשישבנו יחד בצילה
של שקמה עתיקת ימים. עתה, כששמעתי שוב את אמירתו זו של עט'מאן,
הגיבור הנוראי, צף לפתע לפני עיני, מראה של אלפי זוגות נעליים,
הפזורות ברחבי סיני, נעליים שהשאירו גיבורים בשני שלישים.
ובעמדי פנים מול פנים בפני עט'מאן הגיבור, שאלתי אותו:
"הגד חי, יא עט'מאן, האם רבים מהכפר שלך היו בצבא המצרי?"
"בטח, יא חווג'ה. המצרים לקחו את כל הגברים, הלבישו כחיילים
ושלחו למדבר. מה יכולנו לעשות? היד שאינך יכול להתגבר עליה -
נשקנה ואחל לה שתישבר. אחרים ברחו ולא הלכו לצבא, אבל בחמולה
שלנו היו 1000 נבוטים וכולנו בני מצרווה (יוצאי מצרים). לו לכל
הפחות יכולתי לקחת איתי את 'אבו חמסין' שלי. אבל לא! הם רצו רק
שאסחב רובה כבד, שלא ידעתי אפילו איך מכניסים אליו כדור. ומה
אעשה ברובה כזה נגד פצצות ותותחים ואווירונים? ו...רק שמעתי את
התותח הראשון, הורדתי את הנעליים הכבדות, שלחצו לי על הרגליים
וברחתי. מה אספר לך יא חווג'ה, מה עבר עלי במדבר...לולא
היאהוד, שמצאוני והשקוני מים, הייתי מת. הכניסו אותי לבית
החולים, שם הורידו לי את היבלות, שכה הכאיבו לי, האכילוני,
השקוני ואחר כך רצו להחזיר אותי למצרים. רק שמעתי זאת ומיד
ברחתי. רצתי כמה לילות והגעתי לעזה. וכאשר פרצה מלחמה חדשה,
נתתי לצעירים לברוח, נשארתי במחנה והנה אני כאן, בריא ושלם
ומודה לאללה, ישתבח שמו, על מעשיו. אם אחרי כל כך הרבה שנים
עדיין זוכרים את שמעו של עט'מאן מחמאמה, בחיאת נבי מוסא, עלי
להודות כל יום לאלוהים שכה הגדיל את שמי... ו...חווג'ה, אם
במקרה יהיו לך בגדים, קרא לי ומיד אבוא. הרי לא בושה לקבל
מידיד. סעידה יא חווג'ה!"
"סעידה ומבראך, יא עט'מאן!"








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל מה
שנפוליאון חיפש
ברוסיה היה
זיון!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/11/00 22:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה