ואז הנחת אותי על המיטה, מיטת קפיצים.
ציחקקתי על הדרך שבה קיפצתי מעלה, מטה, מעלה, מטה.
ואז גם אתה ציחקקת עם חיוך ערמומי ומתוק כל כך. הכרתי אותך
שעתיים וכבר עם אומץ באת ונתת לי נשיקה לוהטת וחמה על
השפתיים. ואני? בשמיים.
משקלך היכה במזרון ועוד פעם הקפיצים האיצו בי לעלות מעלה,
מטה, מעלה, מטה.
עשרים דקות אחרי זה מצאתי עצמי ערומה מבלי שבכלל רציתי, ואתה
האצת בי לעלות מעלה, מטה, מעלה, מטה.
"איזה מתוקה את", לחשת במאמץ וברקע אנקותיך היו חלשות.
מעלה, מטה, מעלה, מטה. אחזת באלימות במותניי כולך מרוצה
מהגבריות שלך ואני רק רוצה להשמיד את הנשיות שבי, את היופי
והשדיים רוצה לכרות מעליי, להתכסות בכל הבגדים והשמיכות רק לא
להקשיב לך מתנשם בכבדות ולהמשיך לחשוב עם כל שנייה שעוברת
כנצח "למה אתה לא מסיים עם העינוי הזה?"
ולפתע עצרת.
"תודה מתוקה שלי", אמרת ושפשפת קלות את האיבר יד מליון שלך.
אני נגעלת מכל שנייה של הרגע הזה. מנסה לשכוח, להדחיק, למחוק,
להרוג, לחתוך, להדליק, להשמיד, לגזור ולזרוק.
הדורות שלך כבר בתוכי, ברחמי המטונף, ואני רק רוצה להחזיר את
הזמן אחורה לרגע שבו הסכמתי לבוא אליך הביתה. אני כבר לא
מעלה, מטה, מעלה, מטה.
אתה מעלה,
בפרצוף ששב מגן עדן, או לפחות בעליותו לשם כעת.
אני מטה,
בחור שחור אין סופי שגורר אותי למקומות וצדדים אפלים באופיי
שעוד לא היכרתי.
התלבשתי בפנים מושפלות כשאתה נועץ בי את מבטיך המלוכלכים
ומעשן סיגריה ברוגע ואני רק רוצה להיעלם, לא משנה לאן. רק לא
איתך, רק לא פה.
"אחלה מיטת קפיצים"', אמרתי בציניות שתשרוף לך קצת, למרות
שידעתי שאין לך לב.
"זו בכלל מיטת מים מותק".
קמת והתחלת עם הסיוט עוד פעם, לא האמנתי שזה יקרה שוב.
וואללה יופי, מיטת מים?
המים שבהם הטבעתי את עצמי שעה אחרי כן.
מצאו אותי קרה במקלחת בדירה שלי בפלורנטין וחברה סיפרה עליי
בעיתון: "אני לא מאמינה שזה קרה. חמש עשרה דקות לפני זה היא
סיפרה לי איזה מתוק הוא." |