לנסוע למען ההרפתקה,
בלי יעד, ללא מטרה,
דרך שורת הפקקים של צהרי שישי בכניסה לנתניה,
לראות את שורות המכוניות מתוך הריסים הצמודים לאישונים
ברוב עייפות,
לחייך מתוך האפור הכולל
בסופו של דבר אני הרי
בדרך אלייך

לבסוף הדרך החופשית נפתחת
והנופים המקסימים נגלים,
וזוהי דרך לא-מגולה, בתולה עדיין,
פעם ראשונה שאני נוסע עליה
מאז הייתי בן שמונה,
בקבינה של המשאית של אבא
(אשר מרצה לי על דרכי הקיצור לעפולה
ועל בלימה נכונה בהילוכים)
תמיד יש לי התרגשות על דרכים חדשות
לא יודע לאן הן מובילות
ומה יופיע בדרך

עכשיו לכל מקום יש כבר ערך זיכרון,
ולחלק יש אפילו כמה נפרדים (מה שנקרא multiple),
פעמים שהייתי, אנשים שחוויתי, דברים שהרגשתי,
ועדיין אני מגשים את הפוטנציאל הגני של מורשת אבי:
אני זוכר את כל הדרכים ואת כל השבילים
כמו הייתי מהלך בביתי;

אני מגלה שהזיכרונות בני השנה
הם המשובחים ביותר,
אחר כך יש להם נטייה להעלות אבק,
לפחות עד השנה החמישית שהם הופכים
שוב למשהו מיוחד,
אבל זהו לבטח הזמן שלוקח לעכל דברים מורכבים,
שנים עשר חודשים של מודעות
ואתה שם

לזיכרונות האלו יש את המתיקות המופלאה ביותר,
אינני זקוק כלל לעוד דברים שיקרו,
יש בתוכי כבר כל כך הרבה,
כל בית קפה, כל חוף נסתר בין עצים עבותים,
כל ערמת אבנים, כל חלקת מים מוסתרים וגואשים,
הכל כבר מוכל בתוכי