אני אוהב להתבונן בערים זרות מבעד לזגוגית חלון מאובק של
אוטובוס ישן , עליו  מודבק פוסטר מתקלף המנסה עדיין לשבח את
טיב גלידת בננה דהויה.הרכב חולף במהירות על פני רחובות כרך
צהוב, חותך בניינים,שועט בין שדירות עצי פרי הדר, שווקים ובתי
תה  עשנים. בקרן הרחוב יושבים לרוב משוררים עלומים, מדקלמים
אלי  שירה בשפה מתגלגלת ורכה , בנעימות ובניחוח עוגת לימון
טרייה :

הו הלך זר
היום אני עבורך אוכל  נבט החיטה
מחר תראה אותי
לוגם קפה שחור כזפת  מרירה
עלום  אשאר
רסיס מתוך אלפי מראות
המתנפצות אל איי  זיכרונך
אנו המשוררים האבודים
מנסים לשבות את ליבן הזהוב
של נערות המוקה
הבוצעות בקלילות מופלאה אננס
וחולמות חרוזי ענבר


אני משתוקק להתבונן מקרוב בכרכובי האבן הצהובים, למשש את פני
השנהב חרושי קמטים של הזקנים האוחזים במקלות ההליכה, בעלי ראשי
דרקונים מגולפים ,לחבק הכל , אך האוטובוס ממשיך להתפתל בעקשנות
בסמטאות הלבנים הצהובות, צרות ומתמתחות כסוכריית גומי ואחרוני
הנוסעים נאלצים לשוטט עימי ברחובות הערים הדמיוניות שלי.  
חסר קול מרוב אושר, כמעט מעולף, אני  צונח  לבסוף בשולי העיר,
על חולות הזהב . שם אני מתבונן במראה נורא של גמל  צעצוע מת.
עתה עלי להציל  ילדה צהובת שיער, מפני אריה לבד שעיר ונשכני ,
הרושף כעס כלפיה . אני מגונן עליה בגבי העטוי נוף עצי קוקוס
וגולשים חסונים, מרוכזים בגלי הים הגבוהים, המוארים באור השמש,
נעים בקצב הליכתי . אם אעמוד יגלשו בבטחה באופן מרהיב.
כשאני מתכופף אל הילדה, הם מאבדים את שווי משקלם ואני שומע את
צליל נפילתם לתוך הים .
אז אני מבין כי המסע היומי הסתיים.