[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
השערה של שיח סיד

בחיפושי הבלתי פוסקים אחרי מספרי אגדות וסיפורי עם, הגעתי
לחנות נעליים שברחוב נווה שאנן בתל-אביב.
תמונות של יורש העצר הפרסי, המקשטות את כל חלונות הראווה,
מצביעות על כך, שרבים כאן יוצאי איראן הגדולה.
בחנות שאליה נכנסתי, היו נוסף על הזבנים, שני האחים מואיסיאן,
כשאחד מקבל את הכסף והשני עוסק ביבוא ויצוא הנעליים. כאשר
נודעה להם מה מטרת ביקורי בחנות, העיר מיד האח הגדול:
"בעניינים אלה עוסק אבא. אנחנו, אדוני, הננו רק מוכרי
נעליים."
בחלק האחורי של החנות, ליד קמטר גדול, בעל עשרות מגירות, ישב
מואיסיאן הזקן, כשהוא שקוע בקריאת ספר גדול מידות ועבה.
"מעשיות אתה רוצה? סיפורי עם? אני יכול לספר לך יומם ולילה,
שרק יהיו לי כל כך הרבה שנים לחיים! הנה לפניך מעשייה אמיתית
שבאמיתית!"
באמרו זאת, פתח את הספר והצביע על דף לבן ועליו שערה אחת מונחת
מתחת נייר צלופן שקוף. הבעה של תימהון עלתה על פני והזקן
הסביר:
"זוהי שערה מזקנו של שיח סיד, מורה דת מוסלמי, החרד וירא
השמיים."
"ואתה שומר שערה כזאת?"
"בוודאי! היודע אתה בכמה עלתה לסבא שלי? 300 טומאנים! לוא ידע
השיח ששערה זו תגיע לידים של יהודי, לא היה מוכר אותה גם בעד
3000 טומאנים!" "ובכן, ספר לי את סיפור השערה", ביקשתי
בסקרנות.הזקן נענה לי וסיפר.

עליך לדעת, שאנחנו המואיסיאנים, חיינו באיספהאן עוד מימי עבאס
הגדול, שקבע אותה כעיר הבירה של שושלתו.
סבא שלי, עליך לדעת, היה רוקח ומרפא בקמיעות. איש לא ידע כמוהו
להכין לכל מחלה ומדווה קמיע מתאים. אבקה וקמיע, או בקבוק קטן
עם נוזל צבעוני וקמיע על הצוואר, או מתחת לכר - והחולה היה קם
אחרי שבוע ימים בריא וטרי, כמו איש חדש. כל בני איספהאן,
יהודים ומוסלמים כאחד, הכירו את כוחו המופלא של סבי וכיבדו
אותו.
אף השיעים הקנאים ביותר, שהיו שוברים את הכוס, אחרי שהגישו בה
מים ליהודי, היו נעזרים בתרופות של סבי. בין הלקוחות הקבועים
של סבי, היה השיעי האדוק והנזהר בכל מצווה, השיח סיד, המטיף
הראשי. בכל יום שישי היה נושא נאום חוצב להבות נגד היהודים
הטמאים, המשתמשים בכישופים לגבי המוסלמים הטהורים - רמז ברור
לגבי סבי.
אך אותו מוסלמי אדוק ומקורב למלאכי השרת, לא היה מתבייש, בעת
שחש בקיבתו או בראשו, לשלוח אגרת לסבי ולבקש ממנו תרופה או
קמיע מתאים. כל אגרת של הזמנת תרופה, הייתה מתחילה במילים -
'ליהודי מואיסיאן, עבד האיסלאם', כינוי גנאי בפי המוסלמים לגבי
היהודים. ברור שיחס זה חרה מאד לסבי והוא חיפש איך לגמול לצורר
כגמולו.
עד שיום אחד הבריק רעיון במוחו והוא החליט לנסות אותו מיד:
פעם בא אליו חולה אחד, שהתלונן על כאב המדיר שינה מעיניו. נתן
לו סבי תרופה ובשעה שהסביר לחולה איך להשתמש בה, הוסיף:
"אם חלילה, התרופה לא תעזור לך מיד, תחזק אותה בשערה מזקנו של
השיח סיד."
"שערה מזקנו?" תמה החולה.
"כן. ידוע ששערה של שיח קדוש, כשמחזיקים אותה במשך שני לילות
מתחת לסנטר, היא מתגברת על כל מחלה. תורה זאת מסר לי בחלומי
נבי איוב שהוא, כידוע, התנסה בכל המחלות, כשאללה הרחמן רצה
לנסות אותו. ביום שישי, כשהשיח סיד יצא מהמסגד, תיגש אליו
ותבקש ממנו שערה אחת. אך חלילה לך לאמור, שאני יעצתי לך זאת!"
הודה לו החולה ועשה לפי מצוות סבי.
השיח סיד, שההסבר של החולה החמיא לו, תלש ברצון שערה אחת מזקנו
ומסר לו. רצה הגורל ואחרי יומיים הבריא החולה והידיעה על תרופת
הפלא, עברה מיד מפה לאוזן בכל סמטאות איספהאן.
ידי סבי היו מלאות עבודה בהכנת תרופות וקמיעות ופיו לא פסק
מלייעץ באופן אישי, סודי, מפה לאוזן, שכדאי לשים על המקום
הכואב או ליד העין, או לקשור על הצוואר, שערה אחת מזקנו של
השיח סיד. ומיד היה מוסיף:
"אך חלילה לך להשתמש בשערה, שמישהו כבר השתמש בה. שערה כזאת,
שספגה לתוכה את המחלה, יכולה חלילה, להעביר אליך מחלה נוספת.
ועוד דבר. חלילה לך לבקש שערה, שמורידים אותה בתער או
במספריים. את השערה יש לתלוש מהזקן, אז השערה חיה, כמו צמח עם
שורש וכל התכונות הטובות של השיח האדוק, מתגברות בקלות על כל
מחלה, כמו להקת כלבי ציד על חיית בר."
השמועה על התכונה הנפלאה של השערות מזקנו של שיח סיד, התפשטה
במהרה כמו להבה. מבקשי השערה לא היו באים אל השיח בידים ריקות:
מי עם זוג תרנגולות שמנות ומי עם עז,
הנותנת חלב. עשירים היו תוחבים לאבנטו הרחב של השיח, כיס מלא
מטבעות, כשבפיהם בקשה:
"רחם עלי, שיח קדוש. יש לי ילד קטן, קודח ורק בידך להציל אותו.
אללה ייתן לך חיים ארוכים ויקדיש לך בגן עדן כסא מכובד על יד
כס מלכותו!"
והשיח, אם מתוך רגש אחריות לצאן מרעיתו, אם מתוך התאווה
לדינרים הנוצצים, היה תולש שערה אחת מתוך זקנו הקדוש והיה מגיש
אותה למבקש המרפא. לא רק מוסלמים הזדקקו לתרופת הפלא של השיח.
הנטייה לאמונות טפלות, שתמיד הייתה חזקה בקרב העם, הדביקה אף
את בני הקהילה היהודית. יהודים עשירים, שהיו להם קשרים עם
סוחרים מוסלמים, היו פונים אליהם בבקשה, שישיגו בשבילם שערה
אחת מזקנו של שיח סיד. בקשה כזאת הייתה הופכת מיד לפניה
מסחרית:
"הנה לך, אדון עבדאללה, מאה טומאנים. הם כולם שלך. אם תקבל
שערה חינם, אז פשוט הרווחת מאה טומאנים. תצליח לקבל תמורת
עשרים, חמישים טומאנים - העודף הוא שלך. ירצה יותר - שלם. על
דברתי, מייד אחזיר לך. אחרי הכל, אתה עושה לי רק טובה ומה
ביננו מאה טומאנים?"
מחיר השערה עלה מיום ליום. הוא כבר עלה ל-300 טומאנים. נמצאו
אף מתווכים מיוחדים ה"מקורבים" לשיח, שתמורת סכום סמלי היו
משיגים מהשיח שערה מזקנו, אף באמצע הלילה בשעת הצורך.
בתנאים כאלה, ברור שרק עשירים יכלו להרשות לעצמם לרכוש שערת
פלא מזקנו של שיח סיד. אנשי שווקים, בעלי מלאכה, סבלים ופועלים
פשוטים, רטנו שהשיח מוצץ דמים ומקפח אותם, כי אין ידם משגת
לשלם לו תמורת עזרתו:
"נשותינו כואבות ומתפתלות מכאבים, ילדינו הרכים גוועים והעלוקה
הארורה הזאת עוד מטיפה לנו, שכל מה שבא עלינו, זה רק בגלל
חטאינו. הוא מאשים אותנו שאנו חיים בשכנות טובה עם 'עבדי
האיסלאם'. אבל כספם של 'עבדי האיסלאם', היהודים, כשר בשבילו.
רק אתמול שמעתי איך שאברהם היהודי ריפא את בתו חשוכת המרפא
בעזרת שערה מזקנו של השיח סיד..."
"מי שאין לו כסף, אף אללה בז לו..."
"זה לא נכון! אללה נתן לשיח סיד את זקן הפלא, כדי שכל
המאמינים, בלי יוצא מן הכלל, יוכלו ליהנות ממנו. וכמו שאללה
נתן לו את הזקן הזה בלי כסף, כך גם הוא צריך לתת חינם את
השערות האלה ברוחב לב, לכל מאמין הזקוק לעזרתו!"
"זקן שכל שיח מתהדר בו, הפך אצלו לסחורה ועוד הוא עומד על
המקח, כמו תגרן פשוט!"
"אללה אכבר! אם שיח זה מפר את מצוותו של אללה, לא ראוי הוא
להיקרא עוד "סיד" (מנהיג, מורה, ראש) ולא ראוי הוא שיישא זקן
זה וכל מאמין חובה עליו ליטול מה שמגיע לו!"
"איך ניטול ממנו את זקנו?"
"שמעו היטב, מה שאומר לכם והעבירו את דברי ברחובות איספהאן,
אבל רק בשקט, מפה לאוזן, איש לחברו, אישה לשכנתה..."

ביום השישי הבא, היה המסגד שבו הטיף שיח סיד, מלא עד אפס מקום.
אף בחוץ צבאו המונים. בתוך ההמון שהתאסף בחוץ נראו עוורים
וחרשים, פיסחים, צולעים וחיגרים ובמרחק מה מהם, אף ישבו
המצורעים, שבדרך כלל התגוררו מחוץ לחומות העיר.
כאשר סוף סוף סיים השיח את דרשתו ויצא החוצה, ליוו אותו מאות
חסידים נלהבים שקראו לכבודו:
""סידנה סעיד! סידנה סעיד!" (מנהיגנו מצליח! מורה מאושר!)
הם גם התעקשו להרים אותו ולשאת אותו על כפיהם. כאשר החלו לרדת
על המדרגות המוליכות לבית התפילה, ניגש אל השיח המאושר פושט
יד, שפניו מכוסות פצעים ומורסות, אחז בחלוקו וקרא:
"הו, שיח קדוש, כולנו שמענו את דרשתך. אללה יברך אותך שבעתיים
ויאריך את ימי חייך! בזקנך הקדוש נשבעתי, שלא ארפה ממך, עד
שתתן אף לי שערה אחת, שבזכותה ארפא את פני. אין לי אף דינר, אך
אני מוסלמי טוב ואני זכאי לעזרתך, כמו עשירים אלה שיש להם
כיסים שמנים. אנא סידי, בשם הנביא הקדוש, תלוש אף לי שערה
מזקנך!"
"הרפה מבגדי, מלוכלך שכמוך! מה זה עלה על דעתך? הרפה ממני,
אמרתי, פן אזעיק את השוטרים ויקצצו את עורך הרקוב!"
"בשוטרים תאיים עלי? הככה מדבר מוסלם? אכן לשון לך המתפתלת
לכאן ולכאן, כמו נחש ארסי!"
"מה לך, יא חביבי, הלא תראה, שהשיח שלנו מתלוצץ", קרא מישהו
מתוך ההמון, "ברור שהוא ייתן לך שערה! השיח שלנו הוא מוסלמי
טוב ונדיב לב מאין כמוהו. השיח שלנו ייתן היום שערה מזקנו
הקדוש לכל המזדקק!"
"הידד סיד שלנו!"
"הידד סידנה אבו לחיה! (מורנו בעל הזקן)"
"הב גם לי שערה אחת וארפא את רגלי!" קרא פיסח אחד.
"למען בתי הקטנה - שערה קטנה!"
"ולאשתי החולה!"
"עזבו אותי!" צרח השיח.
אך קול ההמון המריע והמתחנן גבר על צריחותיו:
"הידד השיח! הידד מיטיבנו!"
הם נשאו אותו על כפים כשהם אינם פוסקים מלשיר ולהריע:
"השיח שלנו מצליח! המורה שלנו הצליח!"
כך קראו בקצב, עד שהגיעו לאחד הגנים המרוחקים ממרכז העיר.
"עתה", קרא מישהו מתוך ההמון, המנהיג והמכוון האלמוני, שהעדיף
לא להתבלט, "שמעו היטב את דברי: כל הזקוק לעזרתו של השיח
הקדוש, בעל זקן הפלא, יתקרב ויטול את המגיע לו. רק חלילה לכם
לקצץ שערה, או לתלוש שערה מיותרת. כל אחד יתלוש רק שערה אחת,
למען הנפש הסובלת, היקרה לו. אין צורך להידחף. יש די שערות
בזקנו של השיח!"
מיד הופל השיח ארצה וידיים חזקות לפתו אותו ומאות מבקשי מרפא
תלשו ביסודיות את כל שערות זקנו.
אף השוטרים ששמעו את צעקותיו של השיח ואת תרועת ההמון הנלהב,
פילסו להם דרך בתוך ההמון ותלשו אף הם שערות לבני משפחותיהם.
מי כמוהם, בעלי משכורות נמוכות, הבינו את עניי העיר, הצובאים
מעל השיח ונלחמים בשצף קצף על הזכות לתלוש שערה שתביא להם
רפואה שלמה.
ורק כאשר הסתיים הכל, התעוררו השוטרים לפעולה ומתוקף תפקידם
החלו מפזרים את ההמון:
"להתפזר מיד! שובו איש איש לביתו! מה המהומה הזאת?" ורק אז
סייעו לשיח לקום ואף ליוו אותו הביתה, כשהם אוחזים בו משני
הצדדים.
כאשר הגיע השיח לביתו, הביט בראי ועיניו חשכו. הוא נפל ארצה,
כשהוא ממרר בבכי:
"איך אוכל ללכת להתפלל ולשאת דרשה ביום שישי? איכה אראה לבני
אדם את פני? בשם אללה הרחום והרחמן, איכה הלכה הדרת פני?"
ריחם עליו עבדו הזקן והנאמן, הגיש לו מטפחת גדולה ויעץ לו:
"יעטוף אדוני את סנטרו ואת לחיו ויאמר, שיש לו כאב שיניים חזק,
או מחלה אחרת..."
עשה השיח כמצוות העבד, עטף את סנטרו ואת לחיו במטפחת גדולה
ויצא לרחוב. ומה נחרד כשראה המוני אנשים צובאים ליד ביתו,
ברצונם להשיג משערות זקנו.
כאשר ראו האנשים את המטפחת, המכסה את סנטרו וזקנו של השיח, קרא
אחד בפליאה:
"מה לך, יא שיח, שכיסית את פניך במטפחת?"
"תקף אותי כאב שיניים", מילמל שיח סיד.
"כאב שיניים?" השתומם השואל, "ולא תדע מה לעשות? תלוש שערה אחת
מזקנך ותשים אותה על הלחי ומיד יסור הכאב!"
"החושש אתה לתלוש שערה אחת?" קרא אחד מתוך ההמון, "תן ואעזור
לך!"
הוא משך במטפחת ולעיני ההמון נתגלה השיח חסר זקן, סמל מעמדו
המכובד, כבודו והדר חייו.
"מה זה עשית, כופר שכמוך? גילחת את זקנך? הלא תבוש לך, פרחח
חסר נימוסים!"
"אנשים טובים, ראו נא את חדל האישים הזה, שמטיף לנו על קיום
מצוות ומאיים עלינו בגיהנום והוא בעצמו הוריד את זקנו!"
"אולי מכרת אותו בעד שק מלא דינרים ל'עבדי האיסלאם'?"
"איך הוא לא מתבייש להתהלך ככה לאור היום?"
"בלי כל ספק אללה, ישתבח שמו, העניש את סיד שלנו, על שבגד
בתורתו ומכר את שערות זקנו והפך אותו מ'סעיד' (מורה מאושר)
ל'סעדאן' (קוף)!"
ומיד פרץ ההמון בקריאות קצובות, שרבו וגברו מרגע לרגע:
"סיד סעיד סעדאן! סיד סעיד סעדאן!" (סייד המורה הקוף!)
אחוז בעתה, ברח השיח לביתו ועוד באותו הלילה, ארז את מיטלטליו
ויחד עם עבדו הנאמן, עזב את העיר איספהאן.
עקבותיו נעלמו ומאז לא נשמעו עוד במסגד, דרשות ההסתה שלו, נגד
'עבדי האיסלאם'.

"הזכר היחיד שנשאר ממנו, הרי היא שערה אחת מזקנו, עטופה בצלופן
ושמורה היטב בתוך הספר שאתה רואה", סיים אדון מואיסיאן את
סיפורו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני יודע איך
כותבים סלוגן






פישקה זוהר
מתעקש


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/11/00 22:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה