היא שוכבת לבד בין כל הפרחים.
בשדה הפתוח, הציפורים הנודדות עפות מעליה, ואין אף אחד שיפריע
לה.
שקט מאדם, ריחוף של שלווה מעל הגוף.
והנשמה מרקדת בין העצים, בנחת, מלטפת את הטבע, הירוק. הוא לא
יחזור עוד היא יודעת.
גופה העירום חשוף לשמים, הלוואי שהיתה בלי בגדים היא חושבת.
כך רק היא והטבע.
נשארת, נשארת, צעקות עגורים, חולמת חולמת.
עוצמת עיניים, צפה, עפה, מביטה ונוצרת, כל רגע זוכרת.
ואז, מתעוררת.