תחייכו בבקשה, אבל אל תהיו זונות.

אף אחד לא ממש ידע מה עובר לה בראש או בלב, אם הייתם רואים
אותה גם גם הייתם חושבים דברים לא נכונים או פשוט מופתעים
מפשטות הדברים.
במקום נעים ויפה אחד היה גבר חסון ונחמד אשר אהב אישה אחרת,
לאחר שנים של אהבה הם התחתנו והחליטו להביא תינוק לעולם.
לאחר מאמצים רבים לבסוף נכנסה האישה להריון, היא הייתה בהריון
עם תינוקת חמודה.
בסביבות החודש הרביעי נתגלתה בגוף העובר בעיה נדירה, העובר
פשוט חייך. רק האבא ידע את זה, הוא היה דיי עצוב אבל שמח, אולי
פשוט העובר שמח?
הוא ביקש מהרופא לא לספר לאימא, הוא לא רוצה שתדע שיש משהו
פגום בבת היפה אשר היא עתידה ללדת.
הימים עברו וכך גם הלילות, כולם היו שמחים במלוא מובן המילה
ולבסוף, אט-אט הגיע החודש התשיעי להריון האם.
הלידה הייתה קשה, היו כמה סיבוכים אך לבסוף הכל נגמר והאם
הולידה ילדה יפהפייה וחייכנית, היא קראה לה קרן, כי קרנה אליה
מלידתה.
"למה היא מחייכת דוקטור?"
"אהממ", מלמל הדוקטור והסתכל אל האב לאישור. האב סימן לו שיצא
מהחדר.
"תראי, אהובתי, גילו אצלה בעיה, היא מחייכת."
"מה רע בלחייך?", היא צחקקה.
"אה, לא..פשוט, כל הזמן מחייכת.."
"אוה, נו, זה בסדר..היא מיוחדת.", האם ניסתה להתעלם מהבעיה
שגולתה ולהיות שמחה בלידת בתה.

השנים עברו, קרן גדלה וכבר הגיעה לגיל 10.
כולם שמחו וחייכו, כולם אהבו את קרן ועזרו לה, הם החליטו שהיא
ממש ילדה מפגרת. אף אחד לא הבין שהיא פשוט מחייכת, לא רוצה
להפסיק.
היא הייתה נורא נחמדה וחביבה, היא פשוט כל הזמן חייכה לאנשים
ולא ידעה על זה, ההורים שלה אהבו אותה וכולם אהבו אותה, תמיד.
קרן ואימה היו נורא קרובות, ממש חברות. הן עזרו אחת לשניה
ושיחקו אחת עם השניה ותמיד נהנו, הן מאוד אהבו אחת את השניה
והחליטו לא להתרחק אף פעם.
אבל אחר כך אימא שלה חלתה בסרטן, קרן קיוותה והייתה בטוחה שהכל
יהיה בסדר, היא רק קיוותה וחייכה.
אימא של קרן מתה באחד הימים, קרן מצאה את הגופה שלה, חייכה קצת
ורצה להגיד לאבא שלה.
כולם היו עצובים ורק קרן חייכה, קברו את אימא שלה בחלק אפל של
הבית קברות, קרן הייתה די עצובה.
"למה את שמחה?! אימא שלך מתה!", כולם אמרו לה, היא לא ידעה מה
להגיד.

אביה כעס על עצמו, כעס על האימא אשר השאירה אותו לבד עם ילדה
מפגרת, כעס על כל העולם- במיוחד על קרן. הוא כבר לא ידע מה
לעשות והדבר היחיד שנותר לו זה ללכת לבר השכונתי ולשתות שיכר.
במהירות רבה האב החל להתמכר לאלכוהול, כסף רב ביזבז על המשקה
המרושע וכך התדרדרו חייו וחיי קרן.
לבת לא היה ממש אכפת והיא רק חייכה, זה מה שראיתי, היא צחקה
וחייכה ולא ראו עליה שום דבר אחר, לא הסתכלו נכון כנראה.
"אל תחייכי אליי!", צרח האב ונתן לבת סטירה מצלצלת. מחזה
מזוויע זה התרחש כמעט כל יום, קרן סבלה וכאב לה, אבל היא
חייכה.
האב מזמן כבר שכח מאישתו המתה, הוא יצא עם נשים אחרות וכבר
הפסיק להשקיע בפיתוח הילדה המפגרת שלו.


השנים עברו, הילדה כבר הייתה בת 15 בערך.
באחד הערבים, קרן ישבה בסלון וחייכה, בהתה בקירות וחייכה, היא
גם בכתה לפעמים, אבל שבוכים ומחייכים באותו זמן זה מוריד את כל
העצב. היא התגעגעה לאימא שלה, כעסה על אבא שלה.
הדלת נפתחה ונטרקה בחוזקה, היא שמעה את אביה צורח כמו תמיד
וזורק כוסות על רצפה, היא התכרבלה בתוך עצמה, מפחדת.
"שלום קרן!", הוא צרח.
"ש..ש..שלום אבא..", היא מלמלה בפחד.
"בואי לכאן..", הוא הצביע על הרצפה הקרובה אליו.
מלית ברירה קמה הילדה והלכה ועמדה בבושת פנים לידו, שילבה את
הידיים.
"עשית שיעורים!?"
"כן."
"בטוחה?..", הוא בדק אותה.
"ממ..אולי.."
"לבדוק?.."
"לא, לא..אני אעשה..מבטיחה!", היא בכתה וחייכה.
"למה שיקרת לי?!", צרח וחבט בה.
הוא הרביץ לה במשך מספר דקות, היא בכתה והתחננה שיעזוב אותה,
בחיוך כמובן.
"היום זאתי שאני מזיין לה זרקה אותי! אני כנראה לא מספיק טוב
בשבילה, טוענת ששיקרתי לה!", הוא צרח ונשף על קרן, ריח שיכר עז
אפף את החדר.
"את לא מבינה! את סתם מפגרת!", הוא צרח.
לאחר שתיקה של מספר שניות הוא הסתכל לבדוק שהכל סגור ואז השכיב
את קרן על הרצפה, הוא הוריד ממנה את חולצה ופירק את חזייתה,
הוא שלף במהירות את חצאיתה האדמדמה ותחתוניה והתכופף אל ביתו
במערומיה, כמו שנולדה, גוף ערום מהמם וחיוך ענקי על הפרצוף.

לימים אמרה הילדה:
"אה, זה בסדר. אבי היה כה גדול, כה חזק ואני כה קטנה, אולי
מפותחת ומבינה בחיים, אולי חברותית, אבל לא ידעתי מה יכול
לקרות. אולי אני שמחה אבל לא תמיד כל כך מאושרת, אני לא אשמה
שיש לי מה שיש לי ושאני מחייכת. זה טוב לחייך, אבל לא טוב
שרואים אותי ככה. אני לא מבינה למה הוא עשה לי את זה אבל אני
יודעת למה עשיתי לו את זה, כבר נמאס לי מזה, החיים חרא. מה
אני?- לא חמודה שאני מחייכת?"

האב אנס אותה,  מפאת שיכרונו הוא לא ממש שם לב שהיא ביתו ושהוא
אביה, שהיא ילדה מפגרת בת 15 סך הכל, שהיא עצובה ומחייכת.
היא כבר הפסיקה לצרוח, לא ידעה מה לעשות, היא רק שכבה וחייכה,
נתנה לאביה לאנוס אותה.
לאחר שהוא גמר הוא עזב אותה וזרק עליה את הבגדים.
"תתלבשי, יהיה לך קר", הוא צעק ונכנס לחדרו לישון.
הילדה כעסה, היא כבר ממש שנאה את אביה, לא ידעה מה לעשות, פשוט
נתנה לעצמה לעוף על גלי האנושיות שבה.
 היא התלבשה ואספה את שיערה, היא לקחה את סכין המטבח שהיה
מונח על השיש, היא קיפצה לה לחדרו של אביה, בחמימות ובחיוך.
האב ישן על המיטה, כמו דוב שמן חסר כבוד עצמי, הוא כבר שכח
מביתו.
קרן הסתכלה על האיש השוכב, יישרה את חצאיתה, חייכה ואז דקרה
אותו מספר פעמים. דם רב ניקז על הסדינים והיא רק נתנה לשנאתה
לעשות את הדברים במקומה, היא הרגה אותו, את אביה.
הפעם היא חייכה כי רצתה, כי ידעה שעכשיו הכל בסדר, שהכל טוב
ושמח.

קרן חייכה ובכתה קצת, הייתה מאוד מבולבלת וידעה שהדבר היחיד
שהיא יכולה לעשות זה לברוח, לברוח מהר מכל מה שקשור אליה.
קרן רצה בחופזה לחדרה וארזה תיק, היא קפצה מהחלון ורצה אל תחנת
האוטובוס. היא לקחה את האוטובוס הראשון שהגיע, הוא נסע אל
התחנה המרכזית בחיפה.
היא ישבה שם כמה שעות ואז באו אליה מספר נערים מקומיים, הם
הציעו לה אוכל ושתייה, גם קצת כסף. היא שמחה שהם עוזרים לה,
אבל ידעה שלא כל דבר חינם.
הנערים זיינו אותה אחד אחרי השני והיא חייכה. הם נהנו שהיא
חייכה. היא גם מצצה להם וחייכה. הם דחפו לה באוזן והיא חייכה.
הם גמרו לה בפנים והיא חייכה.

היא כבר התרגלה לחיים קיצוניים ומוזרים, היא הייתה ילדה מפגרת
מוזרה, ולא ידעה מה לעשות, היא פשוט נשארה שם וחיה על זנות.
מחייכת ויודעת שאין גרוע מכך, כך היה עד שהבינו שהיא פסיכית,
כבר מזמן היא יכלה להפסיק לחייך.
כולם הכירו את הסינדרום הזה (סינדרום ווילאמס או משהו כזה,
אנשים חייכנים.), הוא נגמר בגיל 18 ואז נהיים אנשים עצובים
ורגילים כמו כל שאר העולם.  לפי מה שנראה היא פשוט נהייתה שמחה
ופסיכית, היא נכנסה לבית משוגעים קטן וחמים, היא רק חייכה שם,
הפחידה את כולם, והמשיכה ליהנות לה מהחיים ולהיות שמחה גם בלב,
איך שרצתה.