עומד מולי, אחד חדש. כמעט נדוש, אך מחודש. עומד ומסתכל עליי
בתכלת של עיניו. לא יכולה להתאפק, רוצה הכל, עכשיו, תמיד. ורק
מולי, מול העיניים אתה עולה שוב בנתיים.  עולה גבוה, לא יציב,
עם חיוך קצת עצוב, ומבט מעציב. עיניים כל כך יפות, שלא ראו
אושר מימיהן. עיניים שבכו על טיפשות של אוהביהן. ואז היא
מגיעה. דמותה מטושטשת אך יציבה. היא רוצה שלום, תיווך בין
הצדדים. תיווך לא נחוץ כי אני אדבר בעצמי. תיווך לא רצוי כי
אני אשתוק אם רק תגיד לי.  אעשה הכל למענך, רק תעמוד מולי.
לבד, רק אני ואתה, רוצה לשמוע אמת. לא מבקשת כלום מעבר, רק
תגיד לי את האמת. תעמוד מולי, תביט על דמעותיי שבינהן לפעמים
מציצות עיניים עכורות. תביט בהן ותגיד שלא אכפת לך, שאתה לא
רוצה עוד. אל תדבר איתי במסרים. אל תאיים שזה יגמר רע, אל
תשפוט על היותי אני. רק תגיד שזה לא היה רציני. תגיד שלא אכפת
לך מכל נשימה שלי. שלא הוערך אף צעד שעשיתי. שלא היה נחוץ שום
מעשה שקיוויתי. קח כל דמעה שתיפול מעיני, תחזיק בידך ושתכח את
חיי. תתיאש מקיומי, כמו שהתייאשתי כבר מזמן אני. תתיאש מולי,
תגיד שלא מאמין בי. תן לי ללכת בדרך זו. אל תגיד לי שאתה לא
מחזיק אותי, רק תן לי לעזוב. תראה שלא אכפת לך, תגיד שהתייאשת.
אני אקום ואעלם, בדיוק כמו שביקשת.