א.

בימים ההם, לא היה בממלכת גרנאדה, איש מפורסם וחשוב יותר
משמואל הנגיד, הווזיר של המלך ו"ראש היהודים". חוקרים מילאו
ספרים עבי כרס, בתארם את בקיאותו בחקר הלשון העברית, בפירושים
לתלמוד ובספרי השירה המקוריים שלו.
אבל הערבים, כובשי ספרד, הכירוהו כמצביאם הגדול ואמיץ הלב
וקראו לו אבו איסחאק איסמעאיל, איבן נגרילה. במשך 18 שנים יצא
למלחמות והיכה באכזריות את צבאות השבטים הזרים שאיימו על
עצמאותה ובטחונה של ממלכת גרנאדה, שבספרד הדרומית.
שמואל הנגיד ידע, שמלחמתו היא מלחמת עמו, שהוא נגידו ומפלה
כלשהי בקרב, פירושה כליה ואבדנה של יהדות ספרד.
הטבח שערכו הפולשים הברברים ביהודי קורדובה, המחיש היטב למצביא
היהודי, מה צפוי לעמו, אם שבטים אלה יגברו עליו והוא השכיל
לנצחם בכל הקרבות.
היה זה בוקר בהיר ונאה, רוח אביב הביאה בליל ריחות מהפרדסים
הפורחים ומהכרמים שכיסו את מדרונות ההרים בשפת הים. בין עצי
הבוסתן, שהקיפו את ארמונו של המלך, בעמק הגוודלרסה בלב העיר
מלגה, טיילו יד ביד, כמו שני ידידים קרובים, המלך באדיס הצעיר
והווזיר שלו- שמואל הנגיד, שניהל את כל ענייני הפנים והחוץ של
מדינת גרנאדה.
רק שנתיים חלפו מאז בין עצים אלה טייל יורש העצר באדיס, עם
אביו המלך חבוס.
עתה שתה בשקיקה את דברי יועצו המצביא, שתיאר לו במשפטים עזים,
מלאי צבע וקצב של שירה, את הקרבות שניהל לפני זמן מה. במקל
שבידו שירטט לו על האדמה את מערך הקרב של צבאו ואיך הפיל בפח
את האויב והיכה אותו בלי רחמים. הוא לא איפשר להם לנוס והוא לא
הרשה להם להכנע. מוות לפולש, שאיים על עצמאות מדינתו ועל בטחון
מלכו.
"נתתי פקודה לבחורים שלי לא לחמול, לקצץ בהם, לקטוף את ראשיהם,
כמו פירות מהעץ. הצטרכת לראות את הבחורים האמיצים שלי,
כשכיוונתי את חניתי בכיוון לכ...."
תיאורו השוטף של הווזיר היהודי הופסק על ידי שיר, שבא מכיוון
המשוכה הירוקה, שהפרידה בין הגן המלכותי לבין השדות שבחוץ:
         "ראס אל יאהוד (ראש היהודים)
         מתהלך לו שבע ומבסוט,
         אך העם הפשוט
         מדוכא ומרוד
         לכן אבו איסחאק-
         הלוואי שימות!"
מיהר המלך אל המשוכה וראה ערבי, שפניו מעוותים מחימה ועיניו
יורות זיקי משטמה ושנאה. משהביט עליו המלך בזעם, נעלם מיד
מאחורי המשוכה.
"מי הוא האיש?", שאל המלך, "המכיר אתה אותו?"
"מעולם לא ראיתי אותו ולא החלפתי איתו דבר וחצי דבר. אין זאת
כי הוא מתאמן בכתיבת שירים ורוצה הוא לשמוע מה דעתי עליהם. אני
יכולתי לאמר לו שמשקל השירים צולע והחרוזים זולים."
"אתה מתלוצץ לך, שמואל ידידי, אבל הרי הוא קילל אותך ואתה
אפילו לא מכיר אותו. הנבל הזה העז לקלל את ווזיר המלך, בלי כל
סיבה. הוא לא ביקש משפט צדק, הוא לא פנה לבקשת עזרה, אלא פשוט
גידף אותך על לא עוול בכפך. יודע אני, שמואל ווזירי, שאתה רגיל
לשפה הזאת. בהיותך בין חיילים, מקבל אתה ברוח בדוחה את הדברים.
אך הרי הוא פגע לא רק בך, אלא בכבוד המלך, שאתה ווזיר שלו. לכן
אני מצווה עליך לעקור את הארס מפיו של הנבל ולכרות את לשונו
הרעה. מה יהיו פני מדינה זאת, אם כך ינהג בן עם פשוט, כלפי
מצביא גדול ודגול, המקריב יום יום את חייו למען ארצו ולמען
עמו? הלשון הזאת תיעלם! ועליך לבצע זאת מה שיותר מהר. זאת היא
פקודת מלכך, זכור זאת ווזירי!"
"היה סמוך ובטוח, אדוני המלך, שלשון זאת, היודעת רק לקלל, לא
תהיה עוד זמן רב בפיו של האיש הזה", הבטיח לו הווזיר שמואל
הנגיד.
כבר למחרת בבוקר, קרא רבי שמואל למשרתו ושומר ראשו:
"שמעה נא וליד, היכול אתה לברר היכן גר אותו הערבי, שנטפל אלי
זה כמה ימים ושר שירי נאצה עלי?"
"האם אני יכול", התעורר שומר ראשו, "רק הרשה לי לסדר את העניין
כרצוני ולא תשמע עוד אפילו פעם אחת, שאי פעם קיים היה השרץ
המלוכלך הזה."
"יודע אני את נאמנותך, וליד חביבי, אבל לפי שעה מבקש אני ממך
דבר אחד. גש לשכנים שלו וחקור היטב, מה ידוע להם עליו, על
משפחתו ועל מצבו הכלכלי. רק כלכל דבריך בזהירות ואל תתן לאף
אחד להרגיש שאתה שואל מטעמי. סתם סקרנות, הבינות?"
יצא משרתו משתומם: הכך נוהג המפקד שלו, המפורסם באומץ לבו,
כלפי אדם, ששונא אותו ומבקש את מותו? האם לא היה פשוט יותר
לכרות את לשונו, כפי שנוהג המלך כלפי מנאצים ולהעלות את ביתו
באש, למען יראו ויראו? אך פקודתו של אדוניו - קודש. זה שנים
התרגל המשרת שלא לערער על פקודות המצביא. כבר בשעת הצהריים
יכול היה לספר לאדוניו:
"ערבי זה, ששמו חמד חרבג'י, היה פעם בעל משק אמיד. כשפרצה
המלחמה, ברח בנו והמגייסים, באין בן, נטלו עמם את האב. לחם
חרבג'י בגבורה בכל הקרבות שהמצביא ניהל, ובאחד הקרבות איבד את
זרועו הימנית ומאז אינו מסוגל לטפל במשק. בנו עזב אותו ויצא
מעבר לים, ואשתו, שהיתה לו עזר כנגדו, חלתה לפתע והיא מרותקת
למיטה. ילדיו הקטנים נותרו ללא אדם, שיוכל לטפל בהם וללא סיכוי
לפרנס אותם. בעבר, פנה פעם חרבג'י לממונה על החצר וביקש להתקבל
אצל מפקדו לשעבר, אך הממונה על החצר ציווה על המשרתים לגרש
אותו בטענה, שאין הווזיר מקבל קבצנים. מרוב יאוש מנסה המסכן
לעורר את תשומת לבו של הווזיר על ידי שירי נאצה."
הקשיב רבי שמואל הנגיד לדברי משרתו וכשגמר, שאל אותו:
"האם עדיין רוצה אתה לסדר את העניין כרצונך, או שמא תתיחס אליו
כרצוני?"
"כבוד הווזיר, הרי ידעת, כי מאז שהכרתי אותך, תמיד סרתי
לפקודתך ורצונך - רצוני", ענה לו ביראת כבוד משרתו.
"אם כן, גש לממונה על האוצר, קח ממנו כיס גדול עם מטבעות זהב,
העמס על הפרדה שקי מזון, ככל שתוכל לשאת ואל תשכח חבילת ממתקים
וגרעינים לילדים. תביא את כל זה לביתו של חמד חרבג'י ומייד".
רגע אחד עמד המשרת משתומם ולא מאמין למשמע הדברים. אין זאת כי
אדוניו מתלוצץ. הנבל הזה מקלל אותו, שר עליו בפרהסיה שירי נאצה
והוא שולח לו מתנות, כאילו היה ידידו הטוב ביותר...  אך מיד
התאושש ומיהר למלא את פקודת אדוניו.
חלף יום וחלפו יומיים. הרוח מהים נעה בין ענפי הפרדסים וליטפה
את עלעלי הגפנים שעל מדרונות ההרים היורדים אל הים. המלך
והווזיר שלו יצאו לטייל בין עצי הבוסתן. עוד הם דנים בענייני
המדינה החשובים ולפתע נשמע מרחוק קול שירה בליווי קתרוס. הביטו
הידידים בכוון הקול וראו איש הרוכב לאיטו על סוסו לאורך המשוכה
הירוקה. התבונן בו המלך וקרא בזעם: "האין זה האיש, שקילל אותך
לפני כמה ימים ושציוויתי אותך לכרות את לשונו הרעה מפיו, על
מנת שלא יפגע עוד בכבוד הווזיר של מלך גרנאדה?"
"אכן, עשיתי כפי שציווית אותי", ענה לו בנחת שמואל הנגיד.
"במקום למלא את פקודתי, מנסה אתה להתלוצץ. הכך יעשה ווזיר
המלך?"
"אדוני המלך, הטוב והמיטיב, אין רוחי עתה להלצות, כי אכן
הוצאתי מפיו של האיש את לשונו הרעה וסילקתי את הארס, שהרעיל את
נפשו. ברשותך, הבה נתקרב קצת אליו ונשמע מה שר האיש, שפעם קילל
אותי ורצה את מותי".
התקרבו שניהם אל המשוכה והנה הצטרפו אל הרוכב כמה ילדים ביחד
איתו שרו לצלילי הקתרוס:
         "לעולם מלכנו יחיה/שיש לו ווזיר שכזה,
         אמיץ בשדה הקרב/ולא ישכח לוחמיו,
         נישא מעל העם/אך לא ייטוש חבריו לדם,
         אף אם יכרות לשוננו/אזי לבנו ישיר,
         לעולם יחיה מלכנו/על שבחר בווזיר.
         איש אמיץ וחכם/קורא לב כל אדם,
         אבו איסחאק איסמעאיל/שצבאו לקרב הוביל,
         וכל הנזקק ופצוע/ממוות ברעב הציל.
         לכן נזמר ונשיר/שיר הלל לווזיר,
         הקתרוס יצלצל/הלל, הלל, הלל,
         לאיש שיודע לסלוח/לחמומי המוח
         למדוכאים וסובלים/חייהם להנעים,
         לכן נשמח ונגילה/כי לנו איבן נגרילה,
         אבו איסחאק איסמעאיל/ימלא לבנו גיל,
         הטוב והמיטיב/ומקרב יריב,
         כל רגע נאמר ונגיד/שאדוננו המלך חסיד,
         נשיא המאמינים/ורב הרחמים
         ולו עוזר חכם/חכם מכל בני האדם...."
הקשיב המלך לשירתם של האיש וילדיו ולא היה יכול לעצור את
התרגשותו:
"היאמין מישהו, אם אומר לו, שזהו אותו האיש, שרק לפני כמה ימים
קילל אותך ופיו המעוות מחימה ירק ארס? אלא שחושש אני מאוד, שלא
קיימת את פקודתי ולא כרתת את לשונו הרעה!"
"זאת היא טעותך אדוני המלך, כתר החכמה וכליל הצדק. אנא למד
מיועצך - אפשר להוציא מבן אדם את לשונו הרעה, מבלי לכרות אותה
בסכין ולהכניס במקומה לשון טובה, שאלוהים העניק לבני אדם.
הזוכר אתה את דבריך: "מה יהיו פני המדינה הזאת, אם כך ינהג בן
אדם פשוט כלפי מצביא, המקריב יום יום את חייו למען ארצו ולמען
עמו?"
ואני אשאל אותך מלכי, גדול החסדים ורב הרחמים, מה יהיה פני
הצבא שלנו, אם יוודע, שללוחם, שאיבד בשדה הקרב נגד אויב את
זרועו, כרת המצביא שלו את לשונו, במקום להגיש לו סעד ולהבטיח
לו שהמצביא אינו שוכח אצ חייליו, שהשליכו את חייהם מנגד בעדו,
בעד ארצם ובעד מלכם? הו, לו ידעת מה כוחו של כיס אחד מתוך
הערימות שבחדר האוצר שלנו וכמה מילים טובות, על איש סובל, שאף
אחד אינו רוצה להביט עליו, אחרי שהפך מבעל משק אמיד לבעל
מום..."
"אבו איסחאק ידידי", אמר המלך, "אין מילים בפי ורק אחזור על
דברי השיר, ששר לך ערבי זה עם ילדיו המאושרים: "אתה חכם מכל
בני-אדם!"