הידיים שמרחפות מעל מכונת הכתיבה,
מדפדפות במהירות גם בתווים מעל הפסנתר,
ובוחשות בצבעים כשהמכחול מרקד על הבד.
הידיים מורמות השמיימה, בתפילה אחת לשנה,
ובכל היממה שמוטות הן מבקשות נדבה.
פרושות בתחינה מגלריה לגלריה,
מאולם קונצרטים אחד לאחר,
מנגנות חיש תעלומה ותרחיש,
מעל דפי נובלה צהובים, לא יותר
מרגע ענוג וחבוי של רגשות אשם
על נמצא ומצוי.
ואז הידיים עולות מסמנות שחלפה לה שנה
וצל על פניה, עובר כאשמדאי ילד,
בז וחיוך זדוני ממצה, מקצה לקוצים
מקוצים - לקצה של קנה מצחין מאבק שריפה משומש,
כמו בשר מעושן,
כמו קצה הסיגר הלעוס והדביק, של
מפיק של מפיק של מפיק.
היא עם הידיים מבקשת קצה חוט,
והוא מרסס בנדיבות,
היא תרד לו ואולי תקבל הזדמנות. |