שלוש יריות על הדלת נקישה, באמצע היום אשה בוכה.
אדם היסטרי פורץ לבמה, שואל מה לעזאזל בעצם פה קרה?
"זה בסדר," אמרו לו "אתה לא משוגע", "תנו לי להסביר", "לא, לא
תודה."
"אבל אתם לא מבינים" התעקשות לא ברורה. באקלים מסתורי וטרופי
היא עמדה.

עברנו לג'ונגל, ג'יין כבר ממזמן לא עם טרזן ועברה לטוניק.
"הכל בסדר יקירתי?" "כן יקירי, אל תדאג" על כוס תה מהבילה הכל
נראה מצוין.
הם יושבים בלונדון אבל המוח שלהם בג'ונגל, נתלה על העצים.
"תה משובח, הלא כך יקירתי?" "אכן משובח, תן לי עוד קצת"
500 דולר בבקשה. על כוס תה? אף אחד לא הכריח אותך לבוא אתה
חוזר כל פעם בעצמך. נו שלם לו. אולי נעבור לקפה? יש פה בית
קפה מצוין מעבר לפינה. בוא נדבוק בתה. בקפה יש יותר קפאין
מתה. זה לא הכמות זאת האיכות חביבי. טוב נו הנה הכסף שלך.
עומדת בפינה, אור עמום. ההיסטרי עוד הלום.
"מה קרה פה." הוא מתעקש, "מה קרה לנו." "תביא אש."
על סיגריה (זה לא בריא לך) את הסיפור גוללה. "זה הכל התחיל
באוושה"
רוח עוברת לוחשת. כנראה שטעינו, כנראה שלא ידענו איך זה לחיות
בדקסטר פינת ג'ורג' השלושים ושלושה.

האורות המעומעמים כבר כבו זה מכבר, אורות דיסקו כחולים,
סגולים, צהובים מציפים את הרחבה.
"אתה יודע, פעם חלמתי שאני הולך מתחת לים." "באמת?" "כן, כמו
ילדה קטנה, כמו דולפין בערבה"
כדור דיסקו מנצנץ מעל או שזה בעצם חלון שבור? איך הגענו לבית
שלה?
"יש לך חתול חמוד" "תודה, קיבלתי אותו בירושה." "בירושה?" "כן
כמו הטבעת של בעלי." "בעלך?" "אל תטריד את עצמך בדברים כאלה"
"אין בעיה."
להיות יפה ולשתוק זאת אחלה תכונה.
בוא, נתגבר על ההאנג-אובר הזה עם כוס תה מהבילה. את בטוחה שזה
הפתרון הכי טוב? לא עדיף חלמון ביצים? חלמון ביצים זה לילדים
בכיתה ט', אנחנו כבר ילדים גדולים, כמה סוכר? לוקחים את זה עם
סוכר? תסתכל, זה לא נראה כמו סוכר? האמת כן. אז כנראה שזה
סוכר וכנראה שככה זה עובד. וואלה, אף פעם לא ניסיתי תה בבוקר.
הגיע הזמן שתנסה. טוב.
לא ברור איך לא שמו לב לזה עד עכשיו, משמאל שתי גופות מבוססות
בדם. אחד בן שלושים, השנייה שחורה בת עשרים ושלוש, ליבם של
שניהם נדם.
"יש לו שני פצעי כניסה." "השמן לא נפל כל כך מהר." "לא
מפתיע," בפעם הראשונה ההיסטרי חייך, אבל רק לשנייה "מה לעזאזל
קרה פה, מה לעזאזל קרה.."
"אני מניחה שתסרב לכוס תה מהבילה?" חיוך סרקסטי, עייף נמתח
באיטיות בין לחי אחת לשניה.
את פניו הרצין. "גוללי," אמר בחוסר רצון, לא רצה לשמוע, לדעת
את הלא נודע "את זו הזוועה."

אור חזק. מסנוור.
"אני לא שיכור, אדוני השוטר."
"בחור כמוך לא אמור להסתובב כאן בשעה כזאת, ואתה גם יודע"
"כן, אני יודע, מצטער" "מה חיפשת פה בכל מקרה?" "את אשתי."
מהחשכה באה העלטה והציעה את עצמה. "אני יודעת איפה היא."
נבלעו שניהם באפלה.

שלוש נקישות על הדלת חרך יריה. הסוררת ומאהבה ידעו שלסוף
סיפורנו נגיע עוד דקה.
ההיסטרי לא היסטרי, קיבל את גורלו בשלווה.
"תגידי, לפחות זה היה שווה את זה?" "כל שניה, יקירי, כל
שניה."
יושבים מכורבלים יחד, קנקן תה זרוק על הריצפה, מטפטף, נותר רק
הוא בדד.
"אתה לא חי את החיים מספיק אם אתה שורד אותם, לילה טוב"
ותודה רבה.
אורות כבים, המסך יורד, קנקן התה על כסא עוד לבד עומד.
"כן, מה?" רחש עובר בקהל "הם כבר אמרו לילה טוב ותודה רבה."
"תראו חברים, לא נראה לי הבנתם את מוסר ההשכל." פתח הקנקן את
זרבוביתו.
עיניהם אילמות, נדהמות. ההיו בחלום או שמא בסיוט מאתמול?
"אתם לא הצופים, אתם ההצגה - לילה טוב לכם."
ותודה רבה.