קליק, משהו ננעל.
היא הסתכלה עליי, לא יכולתי להוריד ממנה את העניים. הייתי יכול
להישבע, שאני מכיר אותה, מכיר כל כך טוב שאין טעם לשאול, אדע
הכל מראש. אבל מאיפה?
היום הראשון שלי באילת, רק היום הגעתי, מאוחר יותר הבנתי שבתת
מודע, היא הייתה הסיבה להגעתי.
אילו הייתי מביט עמוק בכפות ידיי, אל מעבר לעור ולתאים, הייתי
רואה את שמה כתוב שם, בין כל שאר הקווים. ליטל.

קליק, משהו נפתח.
המלצר ניגש אליה, כנראה לקחת הזמנה. הוא עומד שם לידה, במקום
שלי, ואני, לא יכול להוריד ממנה את העניים.

קליק משהו ננעל.
היא מביטה, מחייכת, מלאך...

"הילה שמקיפה את הירח
כמו זאת שמקיפה אותך
קורנת באור בהיר ערפילי
כזה שגורם לך להאמין
שמלאכים מסתובבים בינינו
מלאכים כמוך... "

אני קם, וניגש.. מרוכז בלהביט בה, בלי שמץ של מושג מה לומר.
היא לא נראית מופתעת, כאילו כבר חיכתה שזה יקרה. אני מתיישב
בכיסא לידה, לא מנתק את מבטי לרגע...
"אפשר?" אני שואל
"ממ.. תלוי לאיזו מטרה" היא אומרת בחיוך
"להכיר" אני עונה.

5 בבוקר, אני פותח את עניי, היא שוכבת לידי, עם החיוך המושלם,
מלאך...

"אם הייתם רואים אותה בעיניים שלי
הייתם קופאים במקום מההלם
מעיניה הכחולות המלוות ריסים דקים
פסים של עיפרון כל כך ברורים  
משיערה הכהה שחור כצבע פחם
מהאור הקורן מתווי פניה הנעימים
שמשתלבים בכל הבעה באופן כה מושלם
כמו מכחול על הדף, עדין כצבעי מים
ציור של מלאך"

מי היה יכול לצפות ליותר? לילה מושלם שכזה.
נשקתי לה על מצחה, ואימצתי אותה לחיקי. מלאך שלי...