הפסנתר הארור הוצא היום לרחוב. כולם שמחו שזה קרה סוף-סוף.
עמד לו ברחוב, מאז הבוקר, וכל עובר ושב חזר וירק בו ליחתו.
זרים אחדים באו והביטו ונגעו בקלידים, חשבו לנגן - אך, נעצרו
מבעוד מועד.
אחר בא השכן מלמטה, פתח אחוריו ומשך ומשך בחוטים. חריקות לא
מעטות נשמעו, צלילים לא ברורים, אבל הרס נגרם לו. הרס, כמו
שצריך.
השכנים האחרים למדו מהנחשון, ובאו ונגעו ולחצו וחרטו וניסו
לשבור.
אט-אט, לקראת הערב, שינה האויב צורתו - משחור וחמור סבר, בעל
נוכחות כבירה, הפך לחלקי עץ מוזרים עקודים ברחוב, חסרי אונים.
היו זרים שעברו ותמהו. כמה אחדים נבהלו וחשבו רגע אם צריך
להתקשר ל... לאגודה נגד צער בעלי חיים, למשל.  אולי למשטרה, זה
הרי אירוע פלילי! ואחד שעבר שם קודם וכבר הזמין משאית להעמיס,
הרים מיד את הפלאפון וביטל כל תכלית.
בערב ירדו הבעלים, חיוורים ונוגים: הילד חיבק את הרגל, הקטנ
התיישבה על חתיכת עץ וגעתה בבכי והגבר, רכן על הקלידים, מנסה
לנגן מנגינה כלשהי. בטהובן, אולי.
מישהו יצא מאי שם וצעק איזה משהו לא ברור. הם התעלמו ממנו
בדממה.
אחר יצא אחד אחר וצעקתו נשמעה נהירה, הידהדה ברחוב:
"צלילים שכאלה, לא יזהמו את רחובותינו!"

                                              "..לא יזהמו
את רחובותינו"
                                                 נועה,
2.11.06