בסוב עקביי נשבעתי,
כי אין עוד השעה להביט קדימה.

עייפתי
מהולכי במדבר צמא,
כי יבשו כל מעיינותי
ובחולשתי נוכחתי
כי ביוהרה צעדתי.

עמדתי,
ואחר שכבתי.
בפרשת הדרכים היגעה התבוננתי.
חקרתי את עצמי.

ולאחר צרבתני השמש
והתכווץ גרוני בצמא,
הבטתי אחוז פליאה
בדרך החדשה המשתרעת מולי.

בצעדים קטנים צעדתי,
אך בוטחים,
ובהביטי קדימה הבחנתי ביראה
בעקבות ישנות,
שחוקות ומטושטשות,
על הדרך הסלולה.

וברגע של תבונה ידעתי,
יראתי,
כי על עקבותיי שלי אני צועד.
חלוש עמדתי.
התבוננתי רועד.

נותרה רק השאלה
של ממשות מול תופעה.
האם זהו אכן אותו אני
הצועד שם בבטחה?

ובחיוך עטור ניצחון ותהילה
שבתי לצעוד,
חמוש בידיעה,
כי כוחות חדשים ממלאים את כליי
ובכוחות אלו שב אני אל עקבותיי.
ודרך זו
היא לבטח חדשה.