עת קיומך הקלוש
התנגש בהווייתי הרופפת,
חשתי לבטח
את אותה הסכמה שבשתיקה.
תשוקתי העתיקה.
כי אותה בינה נדירה
אפופה באובדנך
קשורים זה בזה במעגל הווייתך.
ניצוצות הגורל סינורו את דרכי,
אך אלו אף הזהירוני
מאותה ילדה אבודה
הציפור הפצועה.
אך במבחן הזמן
איפשרת לי להביט הלאה,
ושוב, כבקדם
מעבר למסך האפילה,
שוב ראיתי את הקדושה.
האור והעוצמה שמעבר לחולשה.
ומזוהרך, כמאורו של אין סוף אלוהי
דרך הספירות ומבעד למלכות,
מבלי שמת ליבך -
ניזונתי.
אז נכונתי לדעת,
כי בפחד נתהלכתי
ולא ציפור פצועה את
כי אם פקעתו של פרח נדיר.
כאחלמה הכלואה בסלע.
וכעת, כאדון הגן רב הסבלנות,
אצפה בך באורח רוח
הולכת ומתהווה אל הווייתך הקיימת.
הולכת ונפתחת.
כעלי הכותרת,
יישותך המתפתחת.
ועד תפרחי במלוא הדרתך
אמתין בדממה,
כישרפאל על חומות ציון,
עת תימלא מכסת הייסורים.
ועם ניצוץ טיפות הטל הראשונות
בעטרתך הזוהרת,
אזעזע יסודות יקום בשופרי.
ואאספך על גאולתי.
גאולתך.
גאולתנו. |