נתהלכתי קדימה והלאה
במהלך מסעותיי,
כאשר פגעתי בחפץ הזר לחושיי.
ידיי אחזו בו מכוח ההרגל,
אך עוד לא העזתי לפקוח עיניי.

נקרעתי חושש בין זוהר הסוד
לבין הסיפוק בחדוות הגילוי
וחטא גן העדן גבר כתמיד,
לפקוח עיניי לגלות הסמוי.

בידי אחזתי שרביט עשוי פז
וכולו כמקשה אחת.
עטור אבני חן אפופות זוהר רקיע.
לא מש מעולם השרביט מידיי.
לא העזתי לשים בכליי.

נתהלכתי קדימה והלאה.
הלוך תופפו רגליי.

כשהגיע רגע אמת ודאית
את ערכו של חפצי ביקשתי לדעת,
וברגע עלה שמו על שפתיי,
נתפוגג בין ידיי,
מתריס בהיפסדותו מול נפשי הדומעת.

אז ידעתי כואב אך נבון,
כי לא מן היש צמח האוצר.
מתוך תקוותי הנואשת נברא,
ללוות בדרכי בהולכי במדבר.
אך לא עוד הבכי שלט בתוכי,
כי אם אותו צחוק מתוק של תבונה אלוהית.
שרביט שכזה,
עתה לבטח אדע,
באהבה נוצק,
בייסורים נברא.