זה היה אמור להיות עוד יום שלישי שגרתי, הגעתי לעבודה, אמרתי
שלום לבוס והתמקמתי בעמדה שלי. אולם כעבור כמה דקות, נכנס דרך
דלתות החנות אדם בעל חזות עוצמתית ומאיימת במעט. היה זה אבי,
אבי ביטר. מיד נמלאתי חששות ודריכות. חברותיי הזהירו אותי
מפניו. אמרו שהוא סוחף אותך ללילה של שכרון חושים ולאחר מכן
מותיר אותך שבורה ומרוסקת.

אבי סקר את עמיתותיי לעבודה במבט תאוותני וכמה, ואז עיניו
ננעלו עלי. החסרתי פעימה. הוא התחיל להתהלך לכיווני בשרמנטיות
בלתי אנושית. רציתי לצרוח, אבל לא יכולתי. הוא נעמד מולי בהבעה
מבשרת רעות, הושיט ידיו והניח אותן על מותניי, ממשש אותן
באגרסיביות מעליבה, ופלט "ככה אני אוהב אותן, עגלגלות ורכות".
ברגע שאמר זאת, הרגשתי את האדום-אדום שבי מתחיל לסעור במעמקי
גופי, מאיים לפרוץ כלבה רותחת מתוך הר געש זועם. אך תחושת הכעס
התחלפה במהירות באימה בלתי נשלטת כאשר ראיתי אותו מקרב את ראשי
לעברי בהבעה שלא הותירה מקום לטעות לגבי המתרחש לבוא. זהו, הלך
עלי, זה עומד לקרות ואין לי שום דרך למנוע זאת.
הוא קירב את שפתיו הבשרניות לעברי באיטיות מורטת עצבים, כבר
התחלתי לחוש את הבל פיו על גבי פני המבוהלות.
הוא פישק את שפתיו, ויכולתי להרגיש כיצד אני נבלעת בתוכן...



[מווידוייה של סופגניה]