חלק ראשון: גבר במרתף
גבר במרתף. זה מה שעדינה רוצה. כזה שמחובר אל הקיר בשלשלאות
פלדה כבדות, המשתלשלות מהטבעות המהודקות לצווארו, לקרסוליו,
לפרקי ידיו. כבר זמן מה שהיא יודעת שזה מה שהיא רוצה.
כשהבחורים שהיא לוקחת אל הפאב הירושלמי "הכובען המטורף" כדי
לומר להם שמה שהיה ביניהם נגמר שואלים אותה: "אבל עדינה, למה?
מה את רוצה?" היא אומרת להם: "אני רוצה גבר כבול במרתף."
אולי היא לא מנסחת את זה בדיוק ככה. אולי היא אומרת: "זה לא
אתה, זה אני." אבל לזה היא מתכוונת. הבחור ודאי דורש הסברים,
או מסביר בעצמו, או מטביע יגונו בגולדסטאר. מה שהוא עושה או
לא עושה כבר לא מעניינה של עדינה. אחרי שהיא יוצאת ידי חובתה,
היא משתמשת בכוחות העל שלה, ומתנתקת.
ליתר דיוק, כוח על. כשעדינה הייתה ילדה, היא העריצה את סטיב
אוסטין ורצתה להיות כמוהו. אמא שלה אמרה לה שאם היא תאמין
בעצמה ותשקיע ותתאמץ, היא תוכל להשיג כל מה שהיא רוצה. עדינה
הצטרפה לנבחרת האתלטיקה של בית-הספר, ואת הדרך חזרה הביתה
עשתה בריצה במקום בהסעה, אבל התכונה העל-טבעית שפיתחה לא
הייתה רגל או יד ביונית, כי אם ראייה קליידוסקופית.
זה מה שעדינה יכולה לעשות, ואף אחד אחר לא: היא משעינה את
המרפקים על השולחן, מצמצמת את עיניה, מותחת את קצוותיהן
באצבעותיה, ופתאום העולם מסתחרר. הצבעים מתחלפים זה בזה כמו
בקרוסלה. החום-זהב של הגולדסטאר זולג אל מפת השולחן, שהכחול
והלבן שלה נמסים אל הרצפה בנחשי גלידה. הוורוד של השמלה שלה
מרפרף, מתפרפר, רוחף אל זגוגית החלון. האור מפנס הרחוב מלבין,
מכסיף, מתלעלע אל תוך החדר בבועות סבון שמתפוצצות בקונפטי
כתום-ירוק-צהוב.
בפעם האחרונה, התגלו סדקים וחריקות. הבחור הננטש ניסה להישיר
מבט אל עיניה המצטמצמות, ואמר: "טוב, אז אני מבין שזהו זה".
קם והלך, כמי שמתורגל היטב בעניין. זה הגיל, אמרה לעצמה
עדינה, כולנו הופכים מיומנים יותר, ויודעים טוב יותר מה אנחנו
רוצים. אבל בכל זאת הנטישה המהירה הותירה בה חלל מר, מסיח
דעת, והיא התקשתה מאוד להגיע אל הקליידוסקופיה, התקשתה מאוד.
למחרת אותו ערב לא מוצלח עדינה התקשרה אל דביר המדביר. מישהי
בעבודה שלה סיפרה למישהי אחרת שדביר הזה שקרן ורמאי. במקום
לצוד את העכברים הוא מביא עכברים משל עצמו, ומציג אותם כמוצא
שלל רב. כשעדינה התקשרה אליו עוד לא ירדה לסוף דעתה שלה, אבל
כשהציג בפניה את העכבר ושאל מה לעשות איתו, אמרה: "תן לי
אותו. אני כבר אסתדר איתו."
העכבר נקשר בחוט ברזל, שקצהו האחר נכרך סביב רגל מיטתה. זה
אמנם לא גבר במרתף, אמרה לעצמה, אבל זה מאוד קרוב. זה מאוד
קרוב. זה מאוד מאוד קרוב. אז למה אני עדיין לא מסופקת?
אחרי שלושה ימים העכבר נשבר. עדינה שכבה על מיטתה ותרגלה את
הראייה הקליידוסקופית שלה. במערכת התנגנו סונטות של באך. לפתע
שמעה קול צייצני מתחתיה: "תגידי לי, סדיסטית משוגעת, מה את
רוצה?" עדינה, שבדיוק התמקדה בסגול-חציל לקירות לא התבלבלה,
וענתה: "גבר במרתף. כזה שבא מחובר אל הקיר בשלשלאות."
"את לא רצינית", אמר העכבר.
"אני כן."
"אז איך זה שאין לך מרתף בבית? אם תמצאי גבר מתאים, איפה
תשימי אותו?"
"אם אני אמצא גבר מתאים, אני אעבור לבית עם מרתף."
"את לא רצינית. כל עוד אין לך מרתף, גברים ימשיכו לחלוף בחייך
כמו רוח על פני ים, וחייך ימשיכו להתרוצץ סביב עצמם כמו עכבר
במבוך."
"אתה לא בשום עמדה לנזוף בי, מותק."
"בגלל שאני קשור למיטה?"
"כן."
"ואם אגלה לך היכן מצוי הגבר שאת מחפשת תשחררי אותי?"
"הממם... בסדר."
"כאן."
"איפה?"
"כאן. אני. אם תנשקי אותי, אהפוך לגבר חלומותייך."
"כן, בטח. תמשיך לחלום."
אבל מי שחלמה הייתה דווקא היא. חלומות טורדניים, עצבניים, בהם
היא מחמיצה את הזדמנות חייה בגלל שלא נישקה את העכבר לפני
שגווע ברעב. אחד מהם טלטל אותה בעוצמה כה רבה, עד שנפלה
מהמיטה, והתעוררה. מהחלון הפתוח בקע אור חיוור, רך, ועדינה
חשבה שהקליידוסקופיה ודאי יכולה לעשות ממנו גדולות ונצורות.
אבל אז נפל מבטה על העכבר, ובבת אחת תלשה אותו מחוט התיל
ונישקה אותו.
רעד עבר בעכבר, ועדינה שמטה אותו אל הרצפה. זנבו וזרועותיו
התארכו, גופו תפח, ופרוותו הפכה קצרה וצפופה יותר. עדינה
המתינה עד שיהפוך לאדם, אך כשהגיע למימדי עכברוש - למעשה, הפך
לעכברוש ממש - שלח בה מבט לגלגני, וזינק החוצה מבעד לחלון.
אצו רצו עדינה והעכברוש. השחר המבשר את בוא הזריחה מתח את
זרועותיו לאורך השמים הכהים, מרצד על האספלט הרטוב. כחכוחי
מנועים של משאיות מתעוררות הדהדו מכיוון מזרח. ריח משכר של
לחם הסתלסל מהמאפיות טרוטות העיניים, ועדינה והעכברוש אצו
רצו, זו בעקבות זה. רחוב שבטי ישראל, מגרש הרוסים, חשין,
שלומציון המלכה, בן סירא. העיר פקחה עין אחר עין, העכברוש נס,
מחרחר ספק בבוז, ספק בקצרת, ועדינה דלקה בעקבותיו, לא מאבדת
לרגע את מראה פרוותו המבריקה, אבל, מאידך גיסא, לא מצליחה
להדביק אותו ממש. מעשה שטן, דילוגיו הזריזים מתואמים בדיוק
לקצב רגליה הארוכות והמיומנות, מובילים אותם במורד מדרגות אל
בית הקברות המוסלמי של ממילא.
יש מקומות כאלה בירושלים, שאת עוברת לידן אינספור פעמים, אבל
אף פעם לא נכנסת פנימה. אינך נדרשת לכך - אין שום "כאן" שהדרך
אל ה"שם" שלו מתקצרת דרך המקום הזה - ויתר על כן, בעיר הזו,
שכל כולה חלוקות והפרדות, תחושה עמומה של זרות דוחקת בך לכבד
את קווי הגבול. כזה היה בית הקברות המוסלמי עבור עדינה,
וההיסוס הקל שחשה בראש גרם המדרגות, די היה בו כדי להניח
לעכברוש לחמוק ממנה.
אי פה אי שם מצאה עקבות בבוץ, ואלה הובילו אותה אל הבריכה
הגדולה, שהגשמים האחרונים מלאו כדי מחציתה. כתובת גרפיטי
כיסתה את מרבית הקיר הפנימי שמולה, כתובה בשפה שלא
הכירה.Lasciate ogni esperanza voi ch'entrate. אולי איטלקית.
עכברושים יודעים לשחות מצוין, ידעה עדינה, אבל היא לא התכוונה
לוותר.
היא הצמידה את אצבעותיה אל קצוות עיניה, ולאט לאט, תוך ריכוז
פנימי עמוק, החלה להתמיר את מי הבריכה: לצהוב-זהוב של שמש
צהריים, לשחור-כחול של לילה בלי כוכב, לירוק של הדשא הצומח
בין המצבות בחורף, ללבן של העצמות אשר מתחתן, לכתום, לסגול,
לטווס ארגמן, שוב ושוב, כמו בקרוסלה, שיתערבבו כולם, לצבע
הסודי, הפנימי, הצבע של עדינה, צבע המעבר אל החלק השני.
עדינה קפצה אל תוך הבריכה.

חלק שני: גבר במרתף
היא מצאה את עצמה במרתף רחב ידיים, לפידים בוערים בתוך כנים
מנצים מקירותיו. מעליה זרם מפל מים דק, שדעך ונעלם יחד עם
החור שניקבה בין שני החלקים. המים נקוו על רצפת המרתף, יוצרים
שלולית גדולה, שמרגע שהופיעה נדמה שהייתה שם תמיד. טחובה
ושמנונית, מתריסה, זדונית באופן שהזכיר לעדינה את העכברוש.
משהו זע בה, בשלולית. חיות מים קטנות, או אולי קצוות של
סנפירים. כרישים? האם השלולית שלה מתכרשת? נכרשת? ואם כן, הרי
מוטב שתברח משם, תדדה במים המגיעים עד ברכיה אל יבשה לפני
שישיגו אותה הכרישים, במקום לתהות על הטיית פעלים.
מוטב תמשוך את זוויות עיניה ותירגע. אין אלה כרישים כל עיקר.
אלה הצללים שמטילים הלפידים. אלה הצללים שמטילה היא עצמה,
כשאור לפידים מתנגש בה. אלה רק צללים. אלה רק צלילים, צלילי
אורגן רב-מפוחים, המתגלגלים אליה מהקצה הרחוק של המרתף, דרך
שער סורגים הקבוע בקיר, ומתעגלים במים.
מעבר לשער נדמה היה לעדינה שהיא מבחינה בלהבות אש. החום לא
הגיע עד אליה, אבל המחשבה אודותיו גרמה לה להבחין עד כמה קר
לה בכותנת לילה דקה ורטובה. גם לעכברוש ודאי קר, הסיקה, כך
שוודאי אמצא אותו בקרבת האש.
ככל שהתקרבה אל השער התארכו הצללים שהטילו הלפידים, ואט אט
לבשו צורות מוכרות. הנה הילדות מהשכונה, שהיו משחקות איתה
קלאס בחצר של השיכון. הנה הילד מכתה ו', שנישק אותה בשפתיים
קמוצות. הנה החבר שלה מהתיכון. הנה הקצין ההוא, המנוול,
מהמפקדה בצריפין. הנה המתרגל שלה משנה א'. הנה הפרופסור
לסטטיסטיקה. הנה צועדים בסך בחורי הצללים אל "הכובען המטורף",
רוקדים ריקוד קטן של פרידה לצלילי האורגן, בהירים יותר מכפי
שנותרו בזיכרונה.
משהו משתנה בי, הרהרה עדינה. הצללים עוררו בה זיכרונות, ואלה
גרמו לה תחושת שמנמנות. התעגלות, בחזה ובירכיים. פרחים החלו
רוקמים את עצמם בכותנת הלילה הפשוטה מכותנות. חוטים אדומים
לעלי הכותרת, צהובים לאבקנים, ירוקים לגבעולים ולעלים. מי היה
רוקם כך, בילדותה? אמא שלה? סבתא שלה? היו מושיבות אותה על
ברכיהן, ילדה בת שלוש, אולי פחות, ומתלוננות באוזניה על
הגברים בחייהן.
עדינה העבירה את אצבעותיה בתלתליה השחורים, הגולשים עד כתפיה,
ונאנחה. תחושה לא נעימה. כפות ידיה הפכו מבריקות כל כך, שפניה
השתקפו בהן, עיניה הירוקות מרצדות בהן את אור הלפידים. היא
הצמידה את אצבעותיה לקצוות עיניה, מניחה אמה וקמיצה על הלחיים
הרכות, זרת בזווית הפה ואגודל מאחורי האוזן, ומתחה את העור.
הקליידוסקופיה תחזיר את הדברים לסדר הנכון שלהם.
אבל דבר לא הסתדר. הצבעים נותרו בעינם, ובמקום זאת, קול דק
שבקע בה בעת מצידו השני של השער ומהמיית לבה, החל מזמר פזמון
מוכר:

הגבר שלנו שמן ויחף
הגבר שלנו כבול במרתף
בבוקר נצליף בו
בערב נשכב
נביא מהדאנג'ן שוטים של זהב.
"המילים האלה לא נכונות", אמרה עדינה.
"האומנם?" שאל הקול הדק מהצד השני של השער. "או שמא דווקא הן
המילים הנכונות, ומה שנדמה לך כנכון הוא אשליה שבה הכרחת את
עצמך לחיות כל השנים הללו?"
"אני באמת קצת מבולבלת", הודתה עדינה, אך מיד התעשתה: "אני
מחפשת עכברוש מנוול שברח למרתף הזה!"
"האומנם?" שאל הקול, בעוד סורגי המתכת מתרוממים אט-אט בחריקה
צורמת, "או שמא דווקא אותי את מחפשת?"
"אני לא יודעת... לפעמים נדמה לי שכל הפיתולים המסובכים האלה
צומחים מתוך שורשים פשוטים מאוד..."
"האומנם? או שמא הפשטות הבלתי נסבלת של הקיום שלך מסתירה
דווקא רבדים עמוקים ומורכבים?"
"אולי כל מה שאני מחפשת... זה קצת אהבה... או לפחות קרבה...
אתה יודע."
ראשה הסתחרר. מאחורי השער התגלה אולם גדול, מואר גם הוא
בלפידים. בצידו האחד עמד אורגן רב מפוחים, שעליו ניגן העכברוש
בהתלהבות רבה, ראשו קופץ מצד אל צד ומרפקיו משתלחים אנה ואנה
בתנועות חדות. בצידו השני של האולם ישבה תזמורת אנושית, אוסף
בחורים דהויי פנים, שנדמו לה מוכרים, ממתינים דרוכים ליד כלי
הנגינה שלהם - כינורות, חלילים, צ'לו וויולה דה גמבה.
בקצה הרחוק של האולם, מוקף בלהבות, כבול בשלשלאות אל הקיר,
עמד הנסיך.
"זמן רב המתנתי לך", אמר הנסיך.
"אני... אני לא מכירה אותך..."
"האומנם? או שמא הזיכרונות עולים ומציפים אותך? שבתות מופזות,
רק שנינו בסירה על הירקון. את תמיד לבושה יפה כל כך. ילדה
מתוקה שקשה להתאפק. תחרה בקצוות השמלות הפרחוניות. תחתוני
כותנה ורודים..."
"אתה... אתה מבלבל אותי עם מישהי אחרת..."
"האומנם? או שמא..."
"שמא מה?"
"שמא... דווקא איני מבלבל אותך עם מישהי אחרת."
עדינה הצמידה שוב את אצבעותיה אל קצוות עיניה. זה חייב לעבוד.
במאמץ רב החלה מסיטה את זרימת הירקון, הופכת את המים למילים,
את ריצוד השמש לדימויים, את השפכים הרעילים לשגיאות הקלדה...
"מה את חושבת שאת עושה?" שאל הנסיך בחמלה מלגלגת. "את חושבת
שתצליחי לחמוק ממני?"
חוליות השלשלאות קרקשו את לגלוגו כשהניף את ידו. מול פניה
המכווצות של עדינה הדהדו חורשת אקליפטוסים, ערבה בוכייה,
הלחות הלא נעימה שבאדמה, שברקב העלים, חודרת מבעד לבד השמלה,
לוכדת את הבשר בטפריה, והשמש מרצדת בין צמרות האקליפטוסים,
והריח הזה, המלוח...
"תפסיק!" צרחה עדינה, "תפסיק! תפסיק!"
"אבל אני הנסיך", אמר הנסיך, וסימן לבחורים דהויי הפנים לקום.
אלה הרימו את כלי הנגינה שלהם, והחלו צועדים אל עבר עדינה
בתנועות מאיימות.
"אתם רק צללים", מלמלה עדינה, פוסעת אחורה בזהירות. "אתם רק
צללים, ואתה בכלל לא נסיך, אתה... אתה..."
בחורי הצללים התנפלו עליה, מכים אותה בכינורות וחלילים. עדינה
ניסתה להגן על עצמה, אבל זרועותיה נעו באיטיות, לכודות
בקרשנדו האימתני שהעכברוש סחט מהאורגן, ובצחוקו המרושע של
הנסיך.
"אתם רק צללים", התעקשה עדינה, "כל הבקרים שבעולם עדיין
פתוחים בפניי, וכל מסיבות המחר, ויבוא יום שהכל יהיה
בסדר."




נכתב לתחרות שירים בצבעים של פורום "שונרא", בהשראת השיר
white rabbit של ג'פרסון איירפליין