את הדרך חזרה מבית הספר שלנו היינו מאריכים בכוונה כדי שתעבור
ליד השער של "אורט", ליד הערסים שהיו יושבים שם על הברזלים,
ומקללים אותנו. היינו צועדים מהר, לאורך המדרכה הנגדית, הלב
פועם בהתרגשות, מתמלא בקללות האיומות, ומתרגש לקראת הנחשול
שיבוא וירוקן אותו.
בגינה הקטנה שבקצה סימטת "עיניים למשפט" ישבנו זה מול זה, יגאל
ואני, וחזרנו על הקללות האיומות של הערסים מאורט. בהתחלה בלחש,
בזהירות, בונים את ההתלהבות, ואחר כך בקול רם, בצעקות, את
הקללות הכי איומות, דוחפים אחד את השני, מכים באגרופים, נופלים
אל החול, מתגוששים, מקללים, צועקים, צורחים, ובסוף, מתנשפים,
צוחקים, שוכבים אחד ליד השני בחול מסריח מחרא של חתולים.

עשר שנים שלא ראיתי את יגאל. גם הפגישה הזו, בבית הקפה "דה
קופי בין", נולדה דרך מקרה. אבא שלי התקשר שאבוא לעזור לו עם
המחשב, ובדרך החוצה מהשיכון נתקלתי ביגאל, שבא רק לחמישה ימים
לארץ, אמא שלו לא מרגישה טוב, וממילא יש לקוח באנגליה שהוא
צריך לפגוש, כך שזה בדרך, והוא מאד עסוק, אבל בעצם למה לא, בוא
נלך לקפה.

"אתה נראה מצוין."
"תודה. אני שומר על כושר. כל יום שעה במכון. אני אוכל נכון.
מזיין כמו שצריך..."
"הלוואי עלי..."
"תשמע לי, הבחורות האסייתיות הן הכי טובות שיש. בשביל עשרים
דולר בחורה שם עושה לך מה שאף בחורה ישראלית אף פעם לא היתה
מסיכמה לעשות... אם אתה מבין למה אני מתכוון..."
"האמת, אני לא בטוח שאני מבין..."
"האמת, גם אני לא בטוח שאתה מבין..."
"וגם עשרים דולר, זה כמה? כמעט מאה שקל? לא הולך ברגל."
"אתה צוחק עלי? אתה יודע כמה כסף אני עושה שם? עשרים דולר זה
פחות מהטיפ שאני משאיר שם בארוחת ערב."
"וואלה?"
"וואלה."
"ואיך... יש שם הרבה ישראלים?"
"יש לא מעט, אבל אתה יודע איך זה. חארות אחד אחד. סוחרי נשק,
נספחים צבאיים, בוגרי סיירות ושב"כניקים שמאבטחים את החולירות
האסייתיות שם..."
"אז לא בודד לך שם?"
"בודד? אתה צוחק עלי? האוכל הכי טוב בעולם מפוזר ברדיוס של
מאתיים מטר מהדירה שלי. ותאמין לי, אני ראיתי עולם, ואני יודע
מה זה אוכל. ובחורות, אתה לא מאמין... בשביל עשרים דולר עושות
דברים שלא היית מאמין..."
"וואלה?"
"וואלה."
"אבל בכל זאת, אתה לא מרגיש לפעמים שכבר הגיע הזמן להתמסד קצת?
להתחתן, להביא ילדים..."
"אתה יודע מה אומרים. להתחתן זה כמו לקנות חברת תעופה כדי לקבל
אוכל של מטוסים בחינם."
"כן, אה?"
"ואני מבין באוכל של מטוסים, תאמין לי... ברצינות, אבל, מה אני
צריך להתחתן, כשבעשרים דולר אני עושה סקס שאתה אפילו לא יודע
איך לחלום עליו?"
"לא יודע... אבל נישואין זה יותר מסקס. זה שותפות. זה משפחה.
זה ילדים. זה משהו גדול. יש בזה הרבה סיפוק."
"אתה נשוי?"
"כן."
"ויש לך ילדים?"
"כן. שניים. הגדולה בת חמש והקטן כמעט שנתיים."
"נו, אז ברור שאתה חייב להאמין שיש בזה הרבה סיפוק."
"באמת יש."
"מה אני צריך את זה, תגיד לי? לקום בלילה? חיתולים, קקי, פיפי?
זה שקר שמוכרים לך כדי שתהיה המשכיות של הגזע. אבל תאמין לי,
אני חי את החיים שכל גבר, אם הוא באמת גבר, חולם עליהם. אולי
הוא לא יודע את זה, אבל עמוק בפנים, אלה החיים שהוא חולם
עליהם."
"אז אתה אומר שאני לא יודע שהחלום שלי זה בחורות בעשרים דולר?"
"או שאתה לא גבר אמיתי..."
"כן, אה?"
"צוחק איתך, אל תהיה כבד."
"ומה עם הציור? אתה עוד מצייר?"
"מה זה פה, אלה הם חייך? אתה חושב שבגלל שהיינו ביחד בתיכון אז
אתה מכיר אותי? שאתה יודע עלי משהו?"
"בסך הכל שאלתי..."
"כן, כן, שאלת ושאלת ושאלת. יש לי פה חור באמצע המצח? מה? לא,
נכון? אין לי פה חור, נכון? אז תפסיק לזיין לי את השכל!"
"מה התעצבנת פתאום?"
"לא מתעצבן. אבל תאמין לי שאני לא צריך איזה הומו מזדיין בתחת
שיתחיל לעשות לי פה אלה הם חייך. מוצא חן בעיניך הטוסיק שלי?
זה עושה לך את זה, מה? אני גם זוכר כמה דברים מהתיכון, שלא
תחשוב, יא מזדיין."
"יגאל, אני..."
"עזוב אותי מהזיוני שכל שלך. אני יודע טוב מאד למה אני שונא
לבקר פה. יאללה, לך חפש איזה ערבי קוקסינל בגן העצמאות שאולי
יסכים לתת לך סיבוב על התחת שלו. הנה מאה שקל לקפה, את העודף
אתה יכול לתת לקוקסינל, שיתן לך גוד טיים."

באותו הלילה התקשתי להרדם. השעון המעורר הראה אחת לפנות בוקר
כשאמרתי נואש, והלכתי לסטודיו, לנסות לעבוד קצת. אבל במקום
לצייר, סתם עמדתי שם, מול הקנבס, בוהה בתמונה התלויה על הקיר
ממול.
פורטרט עצמי, בצבעים עזים, במשיכות מכחול חדות, מתגוששות,
ואן-גוכיות. בוסר, בטח שבוסר, אבל יגאל היה רק בן שבע-עשרה
כשצייר את עצמו, ועם כל הביקורת שאפשר להטיח בפורטרט הזה, הוא
עדיין נורא יפה בעיני.

כשחזרתי למיטה אלחנן התעורר וחיבק אותי, נוזף ברוך שלא פלא
שאני לא נרדם. כבר מזמן הסביר לי שעם אקסים אסור לשתות קפה.




נכתב לכבוד מצעד הגאווה 2006