מהקומה  השביעית בבניין אני יכול להרגיש את האוויר המזוהם
שעובר פה, אני משתדל לא לנשום אותו, את ריח המאפייה הסמוכה
שמתעקשת לשים זעתר על כל דברי המאפה שלה, עניין עדתי כנראה.
אני אפילו יכול להרגיש את אושרם של הילדים הקטנים שמתרוצצים
למטה חסרי דאגות וחסרי כל.
לא תמיד הם היו מאושרים, השכונה הזו לא תמיד הייתה קלה.
הבית שלי תמיד מסודר,  המקרר תמיד מלא, הדלת צבועה בסגול
אופטימי והוילונות על הקירות נקנו בשוק הערבי בפטרה- אבל כל זה
לא אומר לי כלום כי אני לא יכול לראות אותם.
פעם ראיתי, ואז חשכו עייני, לא בבת אחת, בהדרגתיות, את הראשונה
שלי איבדתי אחרי שאבא שלי היה צריך השתלת קרנית - "עדיף ששנינו
נראה חצי מאשר שאתה תראה ואני לא" - הוא אמר וזה נשמע לי
הגיוני כמו מתמטיקה פשוטה שלמדתי בכיתה ד'.
אז לקחו ממני את הקרנית של עיין שמאל ובעצם את כל עיין שמאל-
מסתבר שעיין לא עובדת בלי קרנית, והשתילו אותה לאבא שלי.
אחרי שהתעוררתי מהניתוח המסובך הרופא כבר עמד שם ושנייה לפני
שחזרתי להכרה הוא כבר דיבר אליי בטון חמור, "הניתוח  עבר
בהצלחה רבה, הצלחנו לקחת ממך את הקרנית ולהשתיל אותה אצל אביך,
אביך התעורר וגילה שהוא יכול לראות, הוא כל כך התרגש שהוא ירד
מהמיטה ורץ למטה כדי לראות את אימך, הוא צרח כשדלת המעלית
הגיחה מצד שמאל בלי שהוא היה יכול לראות אותה ונמחצה לו על
הראש- אני מצטער".
"מה עם העין???" - שאלתי.
"אנחנו לא מצליחים להוציא אותה מהדלת " - הוא אמר
ומאז אני רואה חצי ואבא לא רואה בכלל רק מריח את ריח הפרחים
מלמטה- אומרים שהריח שונה.
כנראה שמתמטיקה זה גם עניין של משתנים בלתי תלויים אבל מה אפשר
לצפות ממורה בכיתה ד'?
את העין השנייה איבדתי כשאחיין שלי ביקר אצלנו אחרי שלמד בבי"ס
בכיתה ד' על ימין ועל שמאל.
התחלנו לבחון אותו ולשאול אותו שאלות מפגרות כמו: " איפה הסכין
ואיפה המזלג?" או " איפה ההגה במכונית?"- אימא כבר חשבה שיש לה
נכד גאון.
עד שאחותי עלתה על מבחן חדש.
" איזה עין של מאור היא מזכוכית?" - היא שאלה בהתלהבות.
"השמאלית"    -ענה אחייני בגאווה.
" נכון" -היא אמרה ומיד הוסיפה  " ואפילו אפשר להרגיש אותה".
תוך שניות הספה התחילה להתמלא בדם וכאב חד פילח את עיני הימנית
והבריאה, כנראה  ששכחו ללמד אותו שצדדים זה יחסי  אבל מה אתם
מצפים ממורה בכיתה ד'?
אומרים שכשאתה מאבד חוש אחד אתה מפתח חושים אחרים- בולשיט,
אתה רק מייחס יותר חשיבות לדברים אחרים שאנשים שרואים מבטלים.
אבל התחלתי לשים לב לדברים שלא היו ברורים לי קודם, הייתי יכול
לשמוע את הטלויזיה בווליום נמוך מאוד, הייתי יכול להריח בושם
משכר של אישה שלעולם לא אוכל לראות.
אבל הדבר הכי מופלא שקרה לי הוא שהתחלתי לאכול ג'לי , כשראיתי
את זה זז כאילו יש לו נשמה משלו לא הייתי יכול לגעת בו, אבל
האמת הטעם שלו מעולה בעיקר של הג'לי בטעם התותים או שזה היה
אוכמניות, לא יודע.
התמכרתי לג'לי, ג'לי בבוקר, ג'לי בצהריים, ג'לי בערב, ג'לי בין
הארוחות, ג'לי לפני השינה וג'לי על הבוקר.
וכך עברו להם ימים ולילות, לא שזה משנה לי אצלי תמיד חושך
בעיקר ביום, עד שיום החלטתי ללכת לטייל לקחתי גם תרמיל וגם
מקל, לא מקל להליכה אלא מקל של עיוורים והלכתי בלי לדעת לאן.
כשהייתי צמא אכלתי, כשהייתי רעב שתיתי, כשהייתי עייף רצתי
וכשהיה לי כוח נחתי ככה זה כשלא רואים שומדבר.
מרחוק שמעתי גבר זקן שקורא :"  את כל משאלות ליבך אגשים לך אם
תענה לי על שאלה אחת".
מסתבר שהוא היה מאחורי וחוש השמיעה שלי לא היה כל כך מפותח כמו
שחשבתי.
אמרתי לו שאני מוכן לנסות הוא פתח את פיו ואמר: "כמה פעמים
ספרת עד עשר ושום דבר לא קרה??"
"די הרבה" הודתי בבושה.
"זה מה שכולם אומרים, אבל זו לא השאלה אל תדאג אני סתם עושה
סקר קטן".
"ועכשיו לשאלה" הוא הכריז
"השמש צהובה, השמיים כחולים, הצמחים ירוקים והדובים  חומים אבל
מה צבע האוויר??"
תדהמה עלתה על פניי אבל ניסיתי לשחק אותה קול, נזכרתי שבפעם
האחרונה שראיתי את האוויר הוא היה שקוף אבל ידעתי שזה לא נכון
כי זה מה שאמרה לי המורה לטבע בכיתה ד'.
חשבתי רגע ואמרתי:" לאוויר אין צורה, אין משקל, אין גובה ואין
לו חברים - אז לאוויר גם אין צבע."
הוא חייך ואז אמר:"זו אמנם לא התשובה הנכונה, אבל  זו תשובה
יפה ולכן אגשים לך משאלה אחת ונראה לי שאני כבר יודע מה
תבקש."
"אם אתה יודע אז אתה מוזמן למלא את בקשתי רק עם אפשר כפית ביחד
עם זה" אמרתי בתחינה קלה.      
כזה בן אדם חכם לא פגשתי הרבה  זמן.
הזקן ספר עד עשר ושום דבר לא קרה, אחר כך המשיך וספר עד שלוש
ואז ראיתי שהוא בעצם לא זקן אלא ילדה קטנה שמעשנת סיגריות
בשרשרת ולובשת ג'ינסים קרועים.
היא הגישה לי כפית מוזהבת בגאווה ואמרה "בבקשה"
"איפה זה?" שאלתי אותה, "איפה מה?" היא אמרה כלא מבינה ומיד
הוסיפה "מה אתה לא רואה?"
"אני רואה טוב מאוד" אמרתי, ואפילו לא שמתי לב לגודל הנס- "אבל
איפה מה שביקשתי לעזאזל??"
"אתה דפוק" היא הטיחה בי   "הייתי צריכה להשאיר אותך עיוור כדי
שלא תראה כמה אתה דפוק".
היא דחפה עוד סיגריה לפה הדליקה אותה מהסיגריה הקודמת והלכה.
ספרתי עד עשר ושום דבר לא קרה ספרתי עד שלוש מחדש והיא נעלמה
כלא הייתה- חייכתי
הלכתי לדרכי, לקחתי את התרמיל זרקתי את המקל על הכלב שהיה
מחובר לי ליד וחזרתי הביתה.
למחרת רשמתי לי פתק על המקרר כדי שלא אשכח לעולם.
- תמיד עדיף לספור עד שלוש במקום עד עשר.
- לא לשכוח לקחת ג'לי אוכמניות לטיול הבא.
- אנשים זקנים הם תמיד יותר חכמים מילדות קטנות        
שמעשנות בשרשרת.      
- לא לשכוח להגביר את הווליום בטלוויזיה.

לילה טוב- יש אור בחוץ - הולכים לישון