אני ניצולת
המחנות המשותפים
הנמוכים ביותר
אליהם נגררתי דחוסה כבהמה בקרון
אחריך
(אסור להם
לסיפורי אהבה
שיפתחו בנסיעת רכבת.
סיפורי אהבה
יפה להם שייוולדו
בשייט גונדולה בתעלות ונציה
או לפחות בסירת פדלים בירקון)

שרדתי בחסדי המקריות
ולא בזכותן של יכולות מרשימות (כאלה או אחרות)
על עצמותיי הגרומות
לא נותר ולו
גרם אחד של רומנטיקה
או שומן
הרי גם רגש מורעב
הופך מוזלמן
חסר אחיזה
ועניין

ובכל זאת,
לתת לאחר לאהוב אותי
אחריך
נראה לי
ברברי כמו כתיבת שירה
(מהסוג הזה)
אחרי אושוויץ.