[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר אור
/
ואת, הנשמה שלי

כשהגיע הערב, ידעתי שסופי קרב.

עמדתי ליד עינב כשקראה, גופה מונח עירום על הספה הקרירה
שבסלון, פאם פאטאל מפתה ובלתי מושגת, הנחתי ידי על כתפה
והקשבתי לצלילים העולים מן הרדיו.

ואת, הנשמה המתוקה שלי,
היחידה שמדליקה אותי.
ואיתך- אני כל העולם, ואיתך- אני כל היקום.
בלעדיך- אני חצי בן אדם, בלעדיך- אני בעצם כלום.

הבטתי בה, שערה אדום וקצרצר דוקר את כף ידי המלטפת. אני בעצם
כלום. אין לי יותר מה להעניק לה. הספה הירוקה הזו, שהיא נוהגת
לשבת עליה עירומה, על מנת להרגיש את הבד דמוי העור מלטף אותה
ומענג אותה. לספה הזו יש יותר מה לתרום לה מאשר לי.
אני מרוקן. נטול תוכן. קליפה של אדם. והרע מכל הוא שידעתי על
הסיכון מראש, ונכנסתי בעיניים פקוחות אל גוב האריות.

עינב הייתה חברה של גיל, שהיה עד אז החבר הכי טוב שלי. יחד
היינו מימי התיכון העליזים, מחזרים אחרי נערות ומשליכים אותן
למען טובות מהן. תמכנו זה בזה בטירונות המדכאה, ובחופשות
הצבעוניות מהצבא. את הטיול להודו עברנו יחד, מחפשים משמעות
אחרת נסתרת. בדרכים שפסענו יחד למדתי להכיר אותו, לסמוך עליו
בעת צרה, לאהוב אותו בכל נפשי. ידיד אמת היה לי.

כשחזרנו מהטיול למזרח התחלתי ללמוד, וגיל מצא את עינב. מרגע
שפגש אותה, לא הכיר אותי יותר, לא הכיר בקיומי. כעיוור הלך
אחריה, כצמא שתה את דבריה, כעבד מילא את משאלותיה.
..כמו מים לצמא, וליאוש התקווה, ובים של קרירות יש להם אהבה..

אילו רק היתה להם אהבה, אילו רק. הרגיז אותי לראות את גיל נכנס
למערכת יחסים כזו. כל כך לא מאוזנת, כל כך לא בריאה. היה לי
ברור שהיא לא אוהבת אותו. היא ניצלה אותו, מצצה את לשדו עד
תום. הוא היה מביא לה פרחים, מחבק אותה, ממלא את כל משאלותיה.
כשהתקרבת אליו יכולת כמעט לראות את כריעת הברך הבלתי פוסקת
שלו. מה שהוא עשה היה האלהה, אין לי מלה אחרת. היא הייתה
בשבילו הכל.

ובשבילה הוא היה שעשוע, צעצוע שתוכל להראות לחברות, להתפאר בו.
גיל היה כל כך יפה, גבוה ובהיר, עיניו תכלת ומבטו מסתיר סודות
כמוסים. כל הבנות רדפו אחריו, אך הוא ראה אותה, ואותה בלבד.

כשניסיתי לדבר אל לבו, היה מנענע בראשו המום: "אתה לא מבין,
אחי. היא הנשמה שלי. אני מוכן לעשות בשבילה הכל. כל כאב שהיא
עוברת מוכפל אצלי מאות מונים. לו הייתי יכול, הייתי מביא לה את
הירח. החלומות שלי מוקדשים לה, כל מחשבה בגופי הער, כל ניע
שריר שלי מיועד לטובתה. היא הנותנת לי סיבה לחיות".

ניסיתי לשכנע אותו שהיא מרמה אותו, מנצלת, שאינה אוהבת, אך הוא
שוב לא הבין. "מה זה קשור?" היה מביט בי בתמיהה בעיניים שהלכו
והתעמקו בפרצוף שמעט השומן שהיה עליו פעם נעלם, "זה לא משנה אם
היא אוהבת או לא. זה הראש שלי, זה אני, אני שמוכן לעשות הכל
בשבילה. היא.. איך אוכל להסביר את זה. היא בשבילי כמו בגד
לגוף, כמו אויר לנשימה. אילו היית במקומי, היית מבין". ואני
סרבתי להבין או לקבל.

חלק מזה אולי היה תחושת האובדן שבעזיבתו של חבר שהיה ידיד נפש,
דם מדמי. כל כך קשה לקבל נטישתו של אהוב, נדמה היה כאילו גיל
בוגד בי עם עינב. אני יודע, אני יודע, ודבק איש באשתו והיו
לגוף אחד. אבל לגוף האחד הזה צריכים להיות שני ראשים ושני
לבבות, ואצלם בקשר הושקע לבו של גיל בלבד, ואת הראש והמחשבה
שלו הוא שילח לחופשי. רציתי לטלטל אותו בחוזקה ולהכניס מעט
רציונל לקודקוד הקשה שלו, לומר לו שיברח שישא רגליו וינוס כל
עוד נפשו בו. אך בשם חופש הפרט נתתי לו לחיות את חייו. בשם
החופש אפשרתי לו למות, ובעצם גם סללתי את הדרך למותי שלי.

כמעט שנה הם חיו יחד, עד שנפל לרגליה שדוד. בנתיחת הגופה אמרו
שמעולם לא ראו תופעה כזו. אדם חלול. בתוך העור לא היה דבר חוץ
משלד העצמות. "כאילו בא איזה חרק, ומצץ אותו מבפנים" אמר אחד
מחוקרי המוות. עינב הפגינה צער מסויג במשך שלשה ימים, ואז חזרה
לשגרה, עניינים כרגיל. כאילו לא היה קיים מעולם גיל, כאילו היה
זה אך סיוט חולף.

חוקר משטרה שהכרתי מתקופת הצבא העביר אלי את סיכום התיק. עברתי
על הצילומים ולמדתי אותם בעל פה, נותן להם להזין את האיבה
המתעצמת בי. שנאתי אותה. ידעתי שהכל קרה בגללה, ידעתי שבדרך
עלומה כלשהי היא גרמה למותו, היא רוקנה אותו מתוכן. בשיפולי
בטני הצטברה לה שחורה קרה וצלולה הנקמה. מתאספת טיפה לטיפה עד
שתפרוץ בלהט לבה בוהק ותמחה את זכרה מעל פני אדמה.

תכננתי את הנקמה שלי בקפדנות. ישבתי בספריה וחקרתי את התנהגותן
של נקבת גמל שלמה, ושל האלמנה השחורה. ידעתי שמה שהיא עשתה היה
לא חוקי ולא מוסרי. רציתי לשבור אותה, לתת לה מעט מן הרעל
שהאכילה בו את גיל חברי. רציתי לגרום לה להתאהב בי, ואז לזרוק
אותה מראש מגדל השן של האהבה אל צוקי הטירוף של הנטישה. לשמוע
אותה מתנפצת, וחלקי גופה מתפזרים מעצמת המכה. רציתי לראות אותה
מתרסקת, ולחכך כפותי בהנאה מראש ההר, יורק לעברה סלידתי.

למדתי אותה לפרוטרוט, חקרתי את התנהגותה. חודשים ישבתי מול
ביתה, עוקב אחריה במכוניתי, לאן שתלך. כבלש מנוסה רשמתי מה
אהבה לעשות, איך ועם מי. הצצתי עליה שעות, באהבתה ובשנאתה,
בכעסה ושגרתה, בשוכבה ובקומה. וחקקתי את הדברים על לוח לבי.
השנאה מקילה חקיקה על לב, מניעה אדם למעשים שלא חשב שיוכל
לעשותם אי פעם.
כעכביש טוויתי את קורי, מכווץ אט אט את יכולת התמרון שלה, את
הסיכוי שלה להמלט. ככלב ציד המתביית על קורבנו שותת הדם המוחלש
התמקדתי במציאת נקודות הטורפה שלה. ככל שלמדתי אותה יותר, דרך
הפעולה התבהרה לפני. כקרן אור מנצנצת על פני קורי, זחלה לה
לקדמת מוחי תוכנית פעולה להגשמת מטרתי.

כשהחלטתי שאני מוכן, הזמנתי אותה לבילוי. באבירות, בלא שניתן
יהיה לראות שמץ של משהו מאיים מאחורי פני הפוקר שלי. אמרתי לה
להתלבש סקסי, אנחנו הולכים לקרוע את העיר. פיתיתי אותה לדבר
עברה כל כך בקלות. כמה קל לפתות אשה, כשאתה יודע את הכפתורים
הנכונים ללחוץ עליהם. ואני הכרתי אותה, לפני ולפנים, את תוכה
וברה. ידעתי את חולשותיה, גאוותה ועצביה החשופים, וניגנתי על
כולם.

כשהגענו למועדון, היא הופתעה לגלות שהיא האשה היחידה שם, ושכל
הגברים האחרים לבושים בהידור המתאים יותר לנשף מאשר למועדון
לילה. ניסתה לסגת, אך ידי על שורש כף ידה מנעה ממנה בחוזקה כל
נסיון המלטות. זה היה ערב מענג, שהביא אותי על סיפוקי במלוא
מובן המילה.
היה זה סיפוק מקצועי של ציד המביא את קורבנו אל בית המטבחים
אחרי מאמץ ממושך ובלא שנפגע בעצמו כלל. סיפוקו של גבר הנהנה
ממבטי חבריו המעריצים אותו על בעלותו על יצור כה רך ומקסים.
סיפוקו של יצר נקמה שנכבש במשך זמן כה רב. סיפוקו של בובתן
המורה לנתיניו לבצע, וזוכה למחיאות הכפים, יודע שבצדק שלו ורק
שלו הן.

חקרתי ולמדתי אותה, הכרתי אותה, לקחתי אותה לבילוי, והצבתי
אותה במקום שבו נאלצה להכנע לי. מצאתי את המתגים הנכונים,
והשפלתי אותה. היה לי כל כך קל, כאילו רק חיפשה מישהו שיהיה
אדון לגורלה, שירים עליה יד, שישפיל אותה. ..לכל אחת יש את
האחד שלה, שיבוא ויפיל אותה בגורל.

ואני הייתי יד הגורל של עינב, ובשמחה רבה הכבדתי ידי ואכפתי
משפטיי וחוקותיי. תחושת הכוח נעמה לי, ולא התעכבתי להסס לנצל
אותה עד תום.

משפט אחד או שנים, מלות מפתח שהזכירו לה השפלות קודמות שעברה,
כניעה קודמת לאדון שגזר עליה זמן אכזר בצעירותה. אילצתי אותה
למצוץ לי מול קהל, אך ברור היה שמרצונה השלם עשתה זאת. שלטתי
בה ללא מצרים, כסהרורית מלאה את כל גחמותיי. מרצונה. הייתי אל
עליון. סילון עז ומריר של זרע נקמה התמצה לפיה, והיא קיבלה
אותו בהכנעה. מביטה לעברי, לבקש אישור לכך שעמדה בציפיות,
שמילאה את כל הנדרש ממנה. יכולתי באותו הרגע להורות לה להמשיך
ולשרת את שאר הגברים באולם, והחלטתי להמנע, מהנהן לה את אישורי
ושביעות רצוני.

ואז עשיתי טעות. לא מתוך רחמים, בטח שלא מתוך אהבה, הרי שנאתי
אותה. אני חושב שזה נעשה מתוך סקרנות. תהיתי מה מביא אשה למצב
כזה של נכונות לעשות הכל, לקבל מצוותו של איש שאין בינה לבינו
שום רגשות. הסקרנות גרמה לי לנסוע אליה הביתה, במקום לזרוק
אותה עוד באותו הערב, כשהייתה מושפלת לרגלי, שקטה ונכנעת. אילו
רק הייתי עושה זאת, הייתי מסוגל לזכור אותה כמו שהייתה באותו
ערב, אסקופה נדרסת לרגלי. כלי לשימושי הפרטי.
בביתה היא חזרה להיות מתגרה, שליטה בחייה, מלכת שבא, נמרה
בנחלתה. היא נכנסה והסתכלה על תמונה שהייתה תלויה על הקיר, של
אדם מבוגר, חייל במדים, ונראה היה ששאבה ממנה כוח. אולי היה זה
אביה, אולי מאהב מבוגר ממנה, או דמות אחרת להשראה. אין ספק שזו
הייתה נקודת מפנה ביחסים בינינו.

העקשנות הטבועה בה, המרדנות, הציצו מקרבה ללא הרף. ככל שהכיתי
אותה, ככל שהצלפתי, לא הצלחתי להכניע את ניצוץ הגאווה. היא
התמרדה, ואני החרפתי את ניסיונותיי לכיבוש הסוררת. עשיתי שימוש
בכלי משחית, מנסה להתוות על גופה את מקנת בעלותי, לצרוב את
ההכרה שבשרה ונשמתה לי ורק לי שייכים. אסורה באזיקים התפתלה
למולי נושכת ויורקת שנאתה, מנסה לבעוט אותי מתוך פתחיה, להסיט
את כובד משקלי המעיק על הכרתה וכבודה. גופה העירום כבר היה
צרוב דם, והיא עמדה בשלה.

לא יכולתי שלא להעריץ את עוצמת ההתנגדות שלה, שנאתי התמסמסה
תחת הכבוד שהתחלתי לרחוש לה. ויתרתי. ומי שמוותר לאשה פעם אחת,
יכול רק לנוד לעצמו על גורלו לאחר מכן. לקחתי אותה לחדר
האמבטיה, ניקיתי וחבשתי את פצעיה, והשכבתי אותה לישון, בלי
לאלץ אותה לעשות כרצוני. נשארתי לישון שם כל הלילה, שומר עליה,
ומביט בנשימותיה המעונות, מתאפק לא ללטף אותה. וזו הייתה
המדרגה הראשונה בה ירדתי.

האם עלי לתאר את המדרגות הבאות?

הייתה המדרגה שבה שנינו הבטנו זה בזה בגובה העיניים, היינו
שווים. כשבבוקר קמנו כל אחד לעבודתו, ובערב נפגשנו למין מטורף
מתשוקה בלתי פוסקת. כל אחד תרם את חלקו, יחדיו התמודדנו עם
העולם, ויצרנו בית משותף. לפחות כלפי בחוץ נראה היה שהקשר חזק.
..ובתוך הטירוף הם מוצאים נחמה..

המדרגה הבאה שנפלתי אליה הייתה הרגע שבו נוכחתי לדעת שאני
מאוהב בה. לא התכוונתי שזה יקרה. הקשר מבחינתי היה מעוגן
מתחילתו בשקר. אין לי מושג איך זה קרה, אני רק יודע שזה קרה,
וכבר לא יכולתי לצאת.

והמדרגה הבאה כשנוכחה עינב לדעת שאני מאוהב. היא התחילה לדרוש
ממני לקנות לעצמי בגדים חדשים, ללכת להסתפר, להיות מסודר,
לעשות קניות. במהירות השתלטה על חיי, והכתיבה לי את מהלכם.
ואילו אני הייתי מוכן לבצע הכל ללא היסוס, על מנת לקבל ממנה
חיוך וטפיחה על השכם בסופו של יום.

והמדרגה הבאה אליה התדרדרתי, כשהייתי מוכן לעשות הכל, למרות
שידעתי שהחיוך לא יגיע בסופה של המשימה. את שערותי גזזתי, על
כוחי ויתרתי, את עיני נתתי לעקירה, ופלשתים אין בשטח. בים של
קרירות לבה ניסיתי, קיוויתי, שאפתי למצוא אהבה.

עינב הלכה ויפתה מיום ליום, עורה מבריק, שערה צבוע באדום נוצץ,
שפתיה אדומות כדם. ואני חשתי איך כוחי הולך ומתמעט, הולך
ואוזל. אני חושב שעדיין הייתי יכול לברוח במדרגה ההיא. אולי,
במאמץ רב.

אבל כבר לא רציתי. ..ואת הנשמה שלי, ואת, היחידה שמדליקה
אותי..

רציתי להיות בנוכחותה, לחיות בצילה. למרות שכבר לא זכיתי ממנה
למגע קל של חיבה, או לחיוך. רציתי לצפות בה, להתענג מנוכחותה.
לרדת למולה על ברכיי ולתרום לה את גבי למדרך למען לא יאספו
נעליה רבב משלולית הבוץ של תבל.

..כי איתך אני כל העולם, ואיתך אני כל היקום..

הרגשתי שכוחותיי כלים, שאני מנסה לצוף בים של חוסר ודאות,
בביצה של עצב. ידעתי שאני מתחיל לשקוע בעולם של אין, ולא יכול
עוד. חלול בתוכי. היא מצצה ממני הכל. את כל הידע שהיה בי, את
כל הרצונות, את החלומות, את האהבה שבי. אחרי שהייתי איתה, לא
אוכל עוד להיות עם אחרת.

לא נותר לי עוד דבר שאוכל לתת לה. אין לה כלום לינוק עוד ממני.
את כל חלבי ודמי השקעתי, את כל כולי הענקתי. ועתה אני חלול.
אני יודע שהיא תעזוב אותי בקרוב. אין לה מה לחפש אצלי יותר.

..בלעדייך, אני חצי בן אדם. בלעדייך אני בעצם כלום..

והלילה יורד על חיי.




השיר: לכל אחד יש- מלים עוזי חיטמן, לחן שלומי שבת

לכל אחד יש ת'אחת שלו שתסגור איתו מעגל,
לכל אחת יש ת'אחד שלה שיבוא ויפול בגורל.
כמו בגד לגוף, כמו אויר לנשימה,
ובתוך הטירוף הם מוצאים נחמה.

ואת, הנשמה המתוקה שלי,
היחידה שמדליקה אותי.
ואיתך, אני כל העולם, ואיתך אני כל היקום,
בלעדיך, אני חצי בן אדם, בלעדיך אני בעצם כלום.

לכל אחד יש ת'חלום שלו שנדמה והנה הוא קרב,
לכל אחת יש ת'חלום שלה שיבוא ויסעיר את הלב.
כמו מים לצמא, וליאוש התקווה,
ובים של קרירות יש להם אהבה.

ואת, הנשמה המתוקה שלי,
היחידה שמדליקה אותי.
ואיתך, אני כל העולם, ואיתך אני כל היקום,
בלעדיך, אני חצי בן אדם, בלעדיך אני בעצם כלום.

(מאי 2000)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רבים שואלים
אותי, ככה אתה,
אה?

ואני עונה, זה
מה יש.








אפרוח ורוד,
זה מה יש.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/11/00 20:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר אור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה