אמרתי סוף סוף שזה לא אפשרי,
ואת נעלמת לאט,
כמו שזה היה צריך להיות.
אבל הידיים שלך,
הן נשארו איתי.
בטח זה מה שקורה כשאוהבים באמת,
אבל הבנאליות הורגת אותי.
אני שונאת לכתוב כאלה שירים
על לב שבור וכאב שלא נגמר,
ודווקא חשבתי שלקחתי את זה יחסית קל,
אבל כנראה שהכל יחסי.
כי הידיים שלך
מחזיקות אותי,
ומלטפות אותי,
ומנגבות את הדמעות,
ולוחצות על המקלדת במקומי,
ומחבקות אותי,
כדי שארגיש אמיצה מספיק,
לדברים שאף פעם לא הייתי אמיצה מספיק בשבילם.
אבל אולי עם הידיים שלך,
אני יכולה.
כי אחרי שלילות חשבתי עלייך,
הצלחתי לשכוח
את הפנים שלך והשיער שלך והגוף שלך.
ורק הידיים שלך לא הלכו,
הן עדיין כאן.
והן נוגעות בי בכל רגע,
עם הבטחה שקרית
שזה היה יכול להיות ככה.
כי זה לא.
ואני יודעת.
אבל הידיים שלך עוד כאן.