נו, בטח שכאב לי. ולך לא היה כואב אם זה היה קורה לך? נשברתי
שם. הרי כשנופלים ממקום כל כך גבוה, אי אפשר שלא להתנפץ
לרסיסים; אלא אם כן יש לך שלד מברזל, אבל גם אז המכה כל כך
חזקה שזה מהדהד בכל הגוף וכואב לך הראש רק מהרעש הנוראי של
שקשוק המתכת.

היה שם טוב, אני לא אשקר. אפילו טוב מאד. טוב מידי. הכל קרן -
אהבתי, נאהבתי, בקיצור - הייתי בעננים. יכול להיות שזה גם מה
שבסופו של דבר הכי כואב - תחושת האובדן, ויחד איתה פיכחון
והכרה שהכל בגללי, שלא ראיתי נכון את המצב, שלא זיהיתי שהנה
מגיעה הנפילה. בסך הכל רציתי לאהוב.

בדיעבד אני יכול לומר שהתמכרתי לרגש הזה, שהפכתי אותו לאלוהים,
שצרכתי אותו כמו סם. להיות מכור זה לכל החיים. עד היום, גם
אחרי ש"נגמלתי", אני מרגיש לפעמים שאני בקריז. אבל לאהבה אין
אדולן, אז אני פשוט הולך הצידה ומאונן. משתחרר. פורק...
כן, אני יודע, גם זה ממכר ומנכר. גם זה רק אשליה. גם זה בא רק
בשביל האופוריה שאחרי שאני גומר. אבל ההבדל הוא שזה פוגע רק
בי, ולא במי שסביבי.

ואז אני חושב לעצמי -
רגע, למה לא להתנכר? למה לא לעשות את זה כל הזמן? זה נותן הרי
תחושה כל כך טובה. בשביל מה צריך להיות מפוכח? הרי גם ככה הכל
כאן מחורבן מסביב. מה יותר מזויף - האופוריה או הסביבה?

לפעמים אני חושב על אלוהים. אם הוא קיים הוא בטוח גבר. אישה לא
היתה מסוגלת ליצור עולם כל כך אכזרי ואלים. מצד שני, אם הוא
ברא אותי כמו שברא אותי וודאי היתה לו סיבה טובה, ובוודאי שהוא
אוהב אותי וסולח לי על הדברים הרעים שאני עושה. ואולי הוא רוצה
שאעשה אותם. אולי אני השטן - סמאל, הבן הסורר, הכבשה השחורה,
המכשול - זה שמעמיד את העולם למבחן.

שיקרתי. בעיקר לעצמי. לא נפלתי. נזרקתי. הושלכתי. ליתר דיוק -
זרקתי את עצמי החוצה. ברחתי. זה העונש על שבגדתי. אבל יש בו גם
שחרור.
עכשיו אני לבד, נע ונד. מסתובב בעולם ומחפש למה להתמכר. אט אט
אני קמל ומתפורר. אבל טוב לי כך. אני מטייל ורואה מקומות
חדשים. אני שותה מים מהנחלים וקוטף פירות מן העצים. חיות אני
לא אוכל - החלטתי שיותר אני לא פוגע במה שחי.
אנשים אחרים אני לא פוגש, גם לא רוצה לפגוש. הם רק יזיקו לי
ואני אזיק להם.
אני גם לא צריך להתבייש מאף אחד. זה רק אני ואוני. כשקר לי אני
מדליק מדורה. כשחם אני נכנס למים ושוחה.
כשאני רואה עץ יפה אני מחבק אותו. אחר כך אני נשכב תחתיו,
מתענג ומתמכר לעצמי ולגופי.
אפשר לומר שחזרתי לגן-עדן.