מולי. יש רק כאב. אין לב. רק כאב.
כשהתעוררתי מיום האתמול, באמצע לילה שחור, מצאתי את עצמי
בלי אור. בלי תקווה. רק חלום.
ניסיתי להעיר את עצמי. אך ללא הצלחה.
נכנסתי למקלחת. שטפתי מעליי הכל.
את החטאים, את האכזבות, את כל הלכלוך.
יצאתי. והרגשתי נקי. הרגשתי לבן. טהור. מלא באור.
ואז התיישבתי. הדלקתי נרות. והבטתי בהם.
היה שקט. הייתה הרגשה של קדושה. הרגשה של רגע.
ואז צלילים החלו להיכנס בחום.
בהתחלה זה היה רק כינור שייבב את מנגינתו בשקט.
אך לאחר כמה רגעים התווסף גם צליל חליל רועים.
וכך אני יושב מביט על נרות. והמנגינה - מתנגנת לה לאיטה.
דמעות מתחילות לעלות בעיניי.
ולפתע פתאום, גיטרה מתווספת לפזמון, ופסנתר מנגן תו בודד.
ואז שקט.
שוב שקט.
והדמעות מתחילות לזלוג.
והמנגינה הופכת לקול יבבה.
לקול אנקה חלושה.
של ילד מסכן שבוכה לאור נרות, לצלילי נשמות.
ואז עיניי נעצמות בחוזקה.
ואני מתחיל לאבד שליטה. הכתם נכנס לתוך הראש.
בתוך אור לבן מופיע לו כתם שחור גדול ומכוער.
אותו הכתם שמפריע לי להתרכז בטהור והלבן,
ומושך אותי אליו, אל השכול והשחור.
ואני נלחם, מנסה לא להיסחף בתוך הזרם הקר,
מנסה לאחוז ענף, אך זה נשבר.
והזרם רק הולך וגובר, ומוביל למפל.
ואז, בקול תנופה אדירה, נשמע משק כנפיים.
ומעליי אני רואה מלאך.
גופו כגוף של סוס, דוהר הוא באוויר,
ומזרועותיו יוצאות להן כנפיים, כנפי מלאך.
והוא צולל ישר לעברי, ומרים אותי מעלה מעלה,
אל הרקיע השביעי.
וברקיע השביעי. מראות אלוהים, עננים משתחווים.
אור גנוז, אור זהב, יוצאת מתוך היכל.
ורק קדושה וטהרה באוויר הקר.
ואז בקול גדול, נשאלת שאלה.
'מה מעשיך כאן?'
ואני חיוור, בלי צבע על פניי,
אוזר אומץ ועונה.
'לראות את יקר תפארתך ואת עטרת הודך'
ואז בניפוץ אחד, הכל זוהר פתאום.
רק אור. וסנוור.
לבן, ועוד לבן, ועוד לבן.
וצבעים עזים כמבט בשמש, זהב ולבן, וזהב ולבן.
ואז אדום. מבט של אש. מבט של שמש שבוערת.
ובן רגע. הכל נרגע, וכחול מנצנץ מבעד לענן, וספיר ותכלת
וגווני רקיע,
פותחים שערם לנגד עיניי.
ואז בוום. בווום. בוווום.
הכל מתכסה.
ירוק. עצים. שיחים. צמחים. פרחים.
וכל גווני הקשת.
וכל גווני אלוהים.
פורצים להם במחול.
לנגד עיניי. לנגד אותם עיניים. שכבר לא יכלו להסתכל.
מרוב אור. מרוב עוצמה. מרוב קדושה וטהרה.
ופתאום.
שקט.
העדר אור פורץ גבולות. ועלטה ממלאה את הרקיעים.
והכל חשוך. והכל מתחיל להיגמר.
הכל מתחיל להיטשטש.
אין אור.
יש רק חושך.
ואני כביכול כמביט על מראה.
לא מוצא את הדרך אל עצמי ובחזרה.
ואז בוום.
אני מתעורר.
אני הולך לפינה.
הולך וכותב.
מדליק נרות נשמה.
אש מהבהבת
ועיניי מתחילות לדמוע.
ואני בוכה כעולל.
כי את מראה אלוקים לא אשכח.