אני יודעת שאני פאתאטית אבל לא אכפת לי. אני יודעת שלא תיקרא
את זה, ובכל זאת בא לי, לכתוב לך מילים, של אחת שהלב שלה התנפץ
לרסיסים, של אחת שהלב שלה תקוע בעבר, אחת שהלב שלה לא נישבר,
אלא באמת,
פשוט מת.
אתה כולך, רק היגיון בריא, ואתה יודע איך זה עובד, רק רגשות
עוברים אצלי. כבר שבועות, שכל יום, יותר קשה מהקודם, שכל יום
זה רק לקום, להילחם. והשגרה, אפילו היא כבר לא רגילה, כי בשגרה
שאני מכירה, תמיד היה לי אותך.
אתה, במילים הכי הכי יפות, מסביר לי שאני, צריכה להפסיק לחכות,
להפסיק לקוות, אתה לא מבין, שאני מעדיפה להפסיק לחיות, מאשר
להמשיך בלי תיקווה, מאשר להתעורר בלי חלום, מאשר לחיות בלי
סיבה.
היית מושלם בשבילי. תמיד תהיה. כשהיית בסביבה, העולם התהפך,
הריח שלך, שנתן לי כנפיים, והמבט שלך, שהמיס אותי שנתיים. אני
אוהבת איך שאתה מבטא את עצמך, בוחר לי מילים, עוצר לשניית
מחשבה, ומסביר לי הכי טוב שרק אפשר, מעלים כל סימני שאלה.
היה לי חיוך, שהיה שמור במיוחד בשבילך, עכשיו הוא שמור, עמוק
במגירה, אני לא אחייך אותו סתם, לאנשים ברחוב, כי זה חיוך
מיוחד, שנועד לאהוב.
יש שירים שידעת, שכשאשמע אחשוב עליך, ואני לא ידעתי, שאי פעם
אתמודד עם המילים האלה בלעדייך. המילים, בשירים, הן שוברות,
אני שומעת עוד שיר, והדמעות בגרון מחניקות.
אני יודעת, טעיתי, עשיתי הרבה שגיאות, גם איתך, אבל בעיקר
לפניך, בזה שהפסקתי לחיות. אני מצטערת על זה, שתדע. אני מצטערת
שזה הגיע לזה. ובוכה.
אני עובדת על עצמי עכשיו, מתקנת, מנסה כל יום להתחזק, ולפעמים
כשנידמה שמצליח, הכל שוב מתפרק. אני מחזיקה את השפופרת, וכאילו
בלי שליטה, כאילו אין קשר בין המוח, לבין היד שמחליטה, מחייגת
את הספרות, אחת אחת, הן חרוטות, אצלי בלב, ושניות של פחד,
בזרמים אלקטרונים, שלא תהיה שם, וכאב.
הקול שלך, שמגיע אלי, כל כך מרחוק, ואני לא יודעת למה התקשרתי,
וגם המילים נמחקות.
אני יודעת שאני פאתאטית, אבל לא אכפת לי.
אני יודעת שלא תיקרא את זה, ובכל זאת בא לי, לחבק אותך, לומר
לך מילים, לצחוק איתך, להרגיש שוב בחיים.
אני יודעת שזה לא ישנה כלום, כל הדיבורים. רק הזמן, יעשה את
שלו, ככה הם אומרים. ואני רוצה לדעת, מה הוא יעשה, הזמן, האם
הוא ישכיח אותי? יקח אותך מכאן? יעלים זיכרונות, הכי יפים,
ויפסיק את כל החששות, והפחדים?
אתה אומר לי, שכשאני אפסיק להרגיש, אני אוכל לחשוב, ואני לא
חושבת שאני מוכנה, לעזוב, להפסיק לאהוב, אני לא חושבת שאני
מוכנה, להיכנע, להגיון. וגם אם כן, ההגיון שלך הוא לא ההגיון
שלי, ואני עדיין חושבת, שהיה מה להציל, ושהיה לנו משהו מיוחד,
אבל אתה כבר ממשיך הלאה, וניפרד, מדברים כל כך טובים, שהבאנו
אחד אל תוך העולם של השני, ואני כותבת לך, ובוכה, ורציתי רק
שתדע, שאני, אהבתי, אוהבת, ותמיד אוהב,
אותך.