אם יכולתי להתבונן לתוכי, כמו שמתבוננים במראה - קצת קשה לי
לקבוע מה הייתי רואה.
יש בי אולי הרבה אבל כל כך מעט. לא עושה שום דבר באופן מושלם.
ואני לא כל כך אוהבת את מי שיוצא לי להיות, פוחדת שאני לא אני.

ולכל אחד יש סיבה לכך שהוא כאן, מהי הסיבה שלי?
מקווה שלא איבדתי אותה בדרך.
ומטרות הצבתי, לא בכולן עמדתי. תמיד נשלטת על ידי השלילי שבי.
שדוחק אותי וממעיט בערכי.
מה הערך שלי בכלל?
ותמיד נותנת לאחרים לדרוך ולגרום לי לכעוס על עצמי. על שאני
נותנת לדרוך.
מי אני בכלל?
ואם הייתי מציבה מול נפשי מראה, הייתי רואה נפש פצועה, חבולה
ושרוטה.
ועדיין לא עברתי הרבה בחיי, ולא הרבה הספיקו לפצוע
זו אני שפצעתי את עצמי.
ספק מהשעמום, ספק מהפחד-
להיות אני.
ואולי רק רציתי קצת עניין
ואולי הרגשתי מאוכזבת
ואולי רציתי להיות שונה
או להיות כמו כולם

יצאתי עצובה,
עצובה מבחירה.

והדמות שמשתקפת במראה
אני או לא אני
ומי זה שיושיט לי איזו יד?
האם ארשה לעצמי לאחוז בה
או ששוב אתבייש
ואדחק לפינה
כל רגש אמיתי שיש בי.
מהפחד,
מהפחד לחשוף
מהפחד שלא יאהבו אותי
מהפחד לא להצליח להסביר
מהפחד להיות עצמי
אבל מי אני?
כבר הלכתי לאיבוד מאחורי כל החיוכים המזויפים.

כשאומרים לי "תהיי עצמך"
למה הם מתכוונים
מנסה להתבונן בפנים, אבל הכל מבולבל ולא משורטט היטב. הלכתי
לאיבוד בדרך.
ולפעמים עוד יש קצת תקווה
למצוא מי שיעשה קצת סדר בבלגאן שלי, ויחזיר את הדברים למקומם.
אולי אני אוכל להיאחז בו, וכשאאבד שוב את הדרך הוא יביא לי
מצפן ומפה.
אבל עד אז אני שבורה פה, ואין מי שירכיב בחזרה. אף פעם לא
הייתי טובה בפאזלים, איך אצליח להרכיב אותי לבד?
אם ישימו בתוכי מראה - אני לא בטוחה מה הייתי רואה.